פורום ראשי המחתרות עשוי להיות מעין תשובה למעכירי האווירה

יש הרבה מן המשותף לשני האירועים. בשניהם נשפכו דמי טהורים - דמו של חיים ארלוזורוב, המנהיג הכה מוכשר, שיש אומרים כי אלמלא נרצח היה הוא ראש הממשלה הראשון של ישראל, ודמם של 16 חברי האצ”ל, שנרצחו בירי מכוון. בשני המקרים מדובר בעלילות כזב נגד יריב פוליטי. שניהם אירעו בסמיכות מקום, על חוף ימה של תל אביב. בשניהם היה מעורב דוד בן גוריון, שהוביל ב־1933 את העלילה נגד שלושת חברי התנועה הרוויזיוניסטית ולא חזר בו עד יומו האחרון, ושב־1948, והוא כבר ראש הממשלה, נתן את הפקודה לפתוח באש על אלטלנה. 

בשניהם נכרכו שמו וגורלו של בית”רי, אברהם סטבסקי, שנקלע אליהם לא ברצונו. בראשונה, כשהיה אחד משני הנאשמים על לא עוול בכפם ברצח ארלוזורוב, בשנייה, כשהיה על סיפון הספינה שבאה כביכול לחולל פוטש. במקרה הראשון חבל התלייה כמעט נכרך על צווארו, ואז בא הזיכוי בבית המשפט הבריטי. כעבור 15 שנה בדיוק, ובסמיכות למקום שבו התנקשו בארלוזורוב, הוא נרצח על אלטלנה.

בשני המקרים ניצבו מנהיגים אחראים בצד הימני הרוויזיוניסטי, שמנעו את ההידרדרות לכדי מלחמת אחים. ב־1933 היה זה זאב ז’בוטינסקי, שלחם בעוז לסיכול העלילה ולמניעת שפיכות דמים מיותרת, וב־1948 היה זה מנחם בגין שקריאתו “מלחמת אחים לעולם לא” מהדהדת עד היום, כאשר שוב שני המחנות היריבים נקלעים למלחמת הכפשות חריפה.
 

יום השנה לרצח ארלוזורוב עבר בקול דממה דקה. לא נשמע ברבים קול זדוני המדבר על רצח פוליטי. לעומת זאת, כמדי שנה, יום השנה לחללי אלטלנה צוין באזכרה ממלכתית רבת משתתפים, במעמד הנשיא וראש הממשלה. אכן, לא בכל יום רואים את השניים, ריבלין ונתניהו, צועדים צד בצד, לבדם, מתייחדים עם המצבות הדוממות, ומתעכבים קמעא ליד קברו של אברהם סטבסקי ז”ל, בבחינת “הילכו שניים יחדיו”. מה חבל שהתמונה של השניים יחדיו, ללא מלווים, היא נדירה. האיבה האישית ביניהם כמו נשכחה ולו לכמה רגעי קדושה.
 

הפרשיות הקשות מנשוא של רצח ומשפט ארלוזורוב ואלטלנה אולי יש בהן כדי לנחם, כאילו מה שקורה היום הוא כמשחק ילדים לעומת טראומות העבר. נתבדינו מרות, כאשר ראש הממשלה יצחק רבין נרצח בידי בן עוולה יהודי, וכאשר בעקבות אסון זה שוב הוטחה אשמה גורפת במחנה שלם. האם איננו נמצאים כבר בריב אחים, שמזכיר את שנות 1933 ו־1948?
 

לדאבון הלב, יש איתותים, שאכן הנורא מכל עוד עלול לקרות. הבחירות הקרובות והכה מיותרות תורמות להחרפת השיח הציבורי. מדינת ישראל נמצאת על סף קרעים פנימיים שקשים לאיחוי. נדרשת מנהיגות אחראית, סמכות מוסרית, שתאמר לכולנו: הֶרֶף!
 

ועם זאת, ישנה גם קרן אור. באותו שבוע שבו צוינו ימי השנה לארלוזורוב ואלטלנה, נתכנסה בבית ההגנה בתל אביב חבורה מוזרה למדי. המבוגר בה היה בן 103, זקן חברי ההגנה, שלא היה לו שמץ של היסוס לשבת בחברותא עם נציגי המחתרות היריבות – האצ”ל, הלח”י, ועמם נציגי ארגונים אחרים שלחמו בצבאות בריטניה וברית המועצות נגד הצורר הגרמנו־נאצי. 
 

היו שם גם שניים שעוסקים במורשת המוסד, אבל אף מילה לא נאמרה על התבטאותו האומללה של ראש המוסד לשעבר, שהוסיף שמן למדורת השנאה המבעבעת, כאשר הטיח בו בבוקר מעל דפי עיתון זה מילים קשות מנשוא כלפי מצביעי הליכוד ותומכי נתניהו, וזכה לגינויים מכל הכיוונים. ואולם מול האווירה העכורה שניסה דווקא שבתי שביט ליצור בחוסר אחריות משווע, הושמעו בכנס זה מילות אחווה, פיוס, שכמותן ספק אם נשמעו בפורום אחר כלשהו בשנים האחרונות. מילים בזכות המורשת הלאומית המשותפת, וחשיבות הנחלתה לכל גווניה לדורות הבאים.
 

פורום ראשי המחתרות עשוי להיות מעין תשובה למעכירי האווירה, ויכול לשמש דוגמה ומופת להתלכדות, להכרה שהאמת אינה נמצאת כולה בצד אחד, אלא כל ארגון וכל זרם תרם בזמנו ובהקרבתו את חלקו להקמת המדינה. האמת הזאת שיצאה מבית ההגנה צריכה להיות נר לרגלי ראשי המפלגות, שבמאבק שנפתח מחדש על השלטון, אינם בוחלים בהכפשות ובעלילות. היא גם המענה לכוכבי שביט שמפציעים לרגע עם רפש שהם מפזרים ואז דועכים ונעלמים.