שלושה מופעים ריגשו אותי השבוע: מופע הרחוב של יהודה קיסר העציב אותי, מופע הטמטום של הליברלים החשוכים ברשת הרגיז אותי, ומופע הכדורגל של מוחמד סלאח הזכיר לי שחוץ מאשר בספורט, אנחנו עדיין טובים יותר משכנינו.
הקיסר האחרון
זה היה בוקר שישי כיפי במיוחד בשוק הכרמל: מצעד הגאווה שעמד להתחיל בצהריים גרם לרבים לא להגיע לתל אביב ברכב, והעובדה שהמשטרה חסמה רחובות רבים דיללה את התנועה עוד יותר. לרוב אני נמנע מהשוק בימי שישי: הצפיפות גדולה, כמות התיירים רבה מכדי שאוכל להסביר להם את פני, ובכלל - העובדה שהשוק נמצא מרחק הליכה קצר מביתי מאפשרת לי לנצל בוקר פנוי או ביטול של פגישה בצהריים כדי למלא את המקרר.
הפעם התפנקתי לי כשבין דוכן לדוכן סטיתי מהנתיב: חומוס אצל שלמה ודורון, בירה ב"מנזר" ופטור מדאגה לארוחת הצהריים של הילדים בצורת בורקס טייק אוויי אצל הטורקי. בעודי ממתין שיארזו לי את הבורקס, לוגם איירן חמצמץ וקר, הקסימו אותי צלילי גיטרה. הלכתי אחרי הקול ו... לא, לא יכול להיות: יהודה קיסר עומד ומנגן את "צל עץ תמר ואור ירח".
רק בישראל גיטריסט ענק שהיה צריך להיות מבוסס כמארק נופלר או אריק קלפטון למשל, צריך להשלים הכנסה כנגן רחוב. עמדתי עם השקיות ביד ומלמלתי לפי המנגינה: "נגן נגנה, לקול צליליך מה נעים הוא החלום, נגן נגנה, שמע ירח את קולי שם במרום" - כשאת המשפט האחרון אני כמעט צועק מרוב תסכול. קיסר־הגיטרה, שכנראה רגיל כבר למבטים התמהים בעיני מי שמבחינים בו לראשונה, עבר לנגן את השיר על הבית בניו אורלינס שנקרא בית השמש העולה - ואני לא יכולתי לשאת יותר את העלבון: הנחתי מטבע של 10 שקלים בתיק הגיטרה שהיה פתוח לפניו והסתלקתי משם, משכנע את עצמי שהלחלוחית בעיני היא בסך הכל זיעה.
גאווה ודעה קדומה
נשארים בתל אביב, כמה שעות מאוחר יותר. בין התגובות למצעד הגאווה בתל אביב בלטו כמה שחבטו בקהילת הלהט"ב דווקא משמאל: "איפה הם כשאנחנו מפגינים נגד השחיתות?", תבעה לדעת אחת. אחר תמה למה הם לא מוחים נגד הכיבוש - וכך הלאה - פרי מקלדתם של מי שצפו ברבע מיליון אנשים ברחובות ולא הבינו למה "אם כל ההפגנות" שהבטיחה לנו האופוזיציה לפני מספר שבועות הצליחה לגייס (גם אם מאמצים את ההערכות הנדיבות) רק כחמישית מכמות המשתתפים במצעד הגאווה.
מסכנים הגייז, בחיי - עד שאזרו אומץ לספר להורים, עכשיו הם נאלצים להסביר שלא כולם מקשה אחת לאנשים שבטוחים שאם אתה גיי אתה חייב להיות גם מצביע מרצ, אוהד הפועל וחולה על בוב דילן, נניח. העובדה שבני אדם הם יצורים מורכבים יותר מהממת אותם בכל פעם מחדש: גיי מתנחל, דתי ליברל, מי שחולה על הביטלס וגם על בית"ר ירושלים או סתם אנשים שוחרי שלום שלבם נחמץ נוכח כל קורבן פלסטיני חף מפשע, אבל בראייה מפוכחת חושבים שהרע הזה הוא הרע במיעוטו, כשהאלטרנטיבה היא קורבנות חפים מפשע בצד שלנו.
ואולי גם אני חוטא כאן בדעה קדומה, כי חשבתי שאינטלקטואלים הם אנשים נאורים ופתוחים להאזין למגוון של דעות. ובכל זאת מדהים אותי לגלות, בכל פעם מחדש, איך אנשים שמטיפים לפלורליזם לא מסוגלים לקבל דעה שונה משלהם, אולי כי עמוק בפנים אנשים שחושבים אותו דבר מפחידים אותי הרבה יותר ממי שתפיסת עולמם מנוגדת לשלי.
סולחים לסלאח
אליפות אפריקה בכדורגל, שנפתחה בקהיר, מזכירה שוב עד מה רב הוא ההבדל בינינו לבין שכנותינו: כוכב נבחרת מצרים, מוחמד סלאח, שבטוח שכל הישראלים רוצחים, זוכה בתקשורת הישראלית למעמד של כוכב נערץ. בינינו - בצדק: הוא שחקן נפלא, שמשחק בקבוצה אהודה על ישראלים רבים ושהיה הגיבור של שני מעמדי הגמר האחרונים בליגת האלופות (אם כי בראשון מילא את תפקיד הגיבור הטרגי).
סלאח מתבטא לעתים קרובות בענייני הסכסוך הישראלי־ערבי - מהתבטאויות לגיטימיות של הזדהות עם קשיי הפלסטינים ועד להתבטאויות זדוניות נגד ישראל, שמעידות לכל הפחות על חוסר הבנה מוחלט, אולי גם על שנאה. וראו זה פלא, הוא לא מוחרם כפי שישראל מוחרמת ברוב מדינות ערב: יש ספורטאים שמסרבים להתחרות נגד ספורטאי ישראלי או ללחוץ את ידו; יש מדינות שלא מאפשרות נוכחות של ספורטאים ישראלים בתחומן; יש ערוצי טלוויזיה ערביים שבעת משדר ספורט עוברים לפרסומות כשמגיע תור המתחרים הישראלים; ועוד ביטויים שעל הציר שבין אנטי־ישראליות לאנטישמיות.
ישראלים רבים תובעים מדיניות הדדית יותר בינינו לבין שכנותינו. אני דווקא שמח על שאנחנו לא מפסיקים לנסות לנרמל את השיח. בעצם, למה לכבס מילים? אני שמח על כל פעם שבה מתברר שאנחנו יותר טובים מהם.