לא מזמן עלתה סדרה דוקומנטרית חדשה בשם ״דיין: המשפחה הראשונה״, שיצרה ענת גורן. הסדרה, כפי שמרמז שמה, מגוללת את סיפורה של משפחתי. זו הפעם הראשונה שהסיפור כולו נדחס ליצירה אחת מרוכזת, שאוספת את כל עלילות בני המשפחה מכל השנים ועושה סדר בבלגן הדייני. ייאמר לזכותה של היוצרת שהצליחה להפתיע אפילו אותי בסיפורים חדשים שמעולם לא שמעתי עליהם. הסדרה עצמה מביאה את המשפחה הבלתי–אפשרית הזו, שאליה נולדתי, בדיוק כפי שהיא: יפה, מכוערת, טובה, רעה, מטורללת, מרהיבה, מטרידה, מופלאה, מחרידה, מפוכחת, חולמנית, ממאירה, דורסנית, אדיבה, ובעיקר מהפנטת. במבחן האותנטיות - אולי המבחן החשוב של כל יצירה, בעיקר מהתחום הדוקומנטרי - הסדרה עוברת בהצטיינות.
והאותנטיות, תמיד, מורכבת מהרבה חלקים שונים, ועל כן מדובר בתמונת מראה לא בהכרח נעימה בשבילי ובשביל בני משפחתי, אבל מכיוון שגדלתי עם אבא שלימד אותי שהדבר הכי קדוש בחיים הוא האמת, אני מחבב את הסדרה הזו. אגב, אני בטוח שאם כל אחד יפנה מבט למשפחתו, יגלה שם סיפורים לא פחות מטורללים מאלו של משפחתי, פשוט אצלנו במשפחה הכל בחוץ ובתפוסה רחבה - לא כזו שנכפתה עלינו בהכרח כמו שאנו עצמנו טיפחנו אותה, ועל כן אין לנו על מה להתרעם, זה מחיר הציבוריות. מי ששם את עצמו בפרונט ומחליט להשתזף באור הזרקור הציבורי צריך להביא בחשבון שלא תמיד השיזוף יהיה מוצלח, לפעמים אתה עלול גם להישרף.
בכל אופן, קצת נסחפתי וכדאי שאשוב לעיקר: רוב האנשים שצפו בסדרה הזו ראו בה דימוי, הקבלה, למדינת ישראל. תולדות משפחת דיין כאנלוגיה לתולדות המדינה, המעבר מה״אנחנו״ ל״אני״, מהזחיחות של ששת הימים להתפכחות של יום הכיפורים וכן הלאה. אני, לעומת זאת, ראיתי בסדרה הזו סיפור אחר, סיפור על גבריות.
***
ניתן לומר שאני - אם ארצה בכך או לא - מסמל איזושהי אבולוציה בגבריות הישראלית, גבריות שאפשר לומר עליה שבימים ההם הלכה בשדות וכיום בעיקר הולכת בג׳ימבורי בקניון עם תיק גב ובתוכו מגבונים לחים, פרי חתוך, בקבוק מים ומטוס צעצוע מסדרת ״מטוסי–על״, החביבה על בני הצעיר והאנרגטי. האמת היא שלאבי לא היה מושג מהי הסדרה האהובה עלי בטלוויזיה, הוא גם לא שאל, וכך גם אביו באשר אליו. הם חיו גבריות קלאסית–ישנה–מצ׳ואיסטית, שנשענת על הנחת היסוד שגבר לא מתעסק בענייני גידול ילדים, את זה משאירים לצלע הנשית, שתפקידה לדאוג לצאצאים. וכך הם חיו את חייהם תוך מעורבות מינימלית בגידול ילדיהם, בלי שיהיה להם מושג איך מחליפים טיטול.
היו להם דברים חשובים יותר, הם הלכו בשדות, צעדו בשער האריות, שכבו במיטות של נשים שונות ונלחמו - נגד הפדאיונים, נגד הערבים, נגד אש״ף, נגד הלחות והחום של המזרח התיכון, נגד מבקרי הקולנוע האליטיסטיים מ״הארץ״ ו״דבר״, נגד הלקטורים קפוצי הישבן מקרן הקולנוע הישראלי, נגד הרכילות והשמועות, ונגד עצמם. תמיד נגד עצמם.
ואילו אני? איזו מלחמה אני מנהל? אני עסוק בעיקר במאבקים קטנים כמו להסביר לילד שהג׳ימבורי נסגר עוד חמש דקות ובכלל כבר מאוחר וצריך לחזור הביתה להתקלח, ולכן הוא חייב לרדת מהטרמפולינה - שממנה הוא מזנק לבריכת הכדורים - לנעול נעליים ולחזור הביתה.
במובן הזה אני בעל–כורחי המודל של ״הגבר החדש״, המולטי–טאסקר, הסאקר, ולעתים, כשחבר מתקשר ושואל אם בא לי לקפוץ איתו לפה או לשם, אני משיב ש״צריך לשאול את המפקדת״. ולעתים אני חושב לעצמי על המרחק העצום שמפריד בין סבי, גיבור ישראל, שפיקד על כוחות רבים, לביני - חייל זוטר ובודד ביחידה מצומצמת, שעיקר כוחה בפשיטות לילות על הסופר–פארם בשביל להביא טיטולים וכיבוש גזרת הנדנדות בגן השעשועים הסמוך לביתי, אשר ממלא פקודות של ראשת המטה הכללי, אשתו.
כל זה היה עצוב אולי, אלמלא גם בראש המדינה שלנו היה עומד חייל זוטר ביחידה כזו, יחידה מובחרת אשר מכונה ״כוח שרה״. כן, ראש הממשלה שלנו הוא ״סמרטוט״ גאה, מחזיק יד סדרתי, אשר לא מעז להתווכח עם אשתו (על פי פרסומים זרים, כמובן) ואני מזדהה איתו הזדהות מלאה, כי אני יודע שבדיוק כמוני (וכמו רבים וטובים מגברי ישראל המודרניים) הוא קצת אבוד וקצת לא מוצא את עצמו בוואקום הזה שבין האינסטינקט הקדמוני של הגבר הישן לבין ההכרח, הציווי העכשווי, לתפקד כגבר חדש, קשוב לצורכי האחת שלצדו, לוקח חלק פעיל בגידול הילד. והוואקום הזה הוא מרחב המחיה הטבעי שלי, בית הגידול שלי, וכנראה גם של כולנו, בני המין הגברי בימים אלו.
זו תקופה לא הכי מוצלחת להיות בה גבר. תקופת מעבר בין שני מודלים גבריים, אבל אין הוראות הפעלה, ולא העבירו לנו תדרוך מקדים, שלחו אותנו לשטח בלי קסדה ורובה ובלי מושג מה בעצם המשימה. מצד אחד אתה נדרש להיות מחובר לצד הנשי שלך ולתפקד בבית, על פי הראייה הישנה, כ״אישה״, ומצד שני, בפעמים אחרות, אתה נדרש להיות גבר–גבר. בעיקר במיטה. ולא תמיד אתה יודע מתי בדיוק צריך לעשות את המעבר הזה. הכלים שיש לרשותך הם דלים, ואתה מנסה לפצח את חידת הגבריות החדשה ולהתאים את עצמך למודל שנראה לך שנדרש ממך בכל סיטואציה, כשרוב הזמן אתה נשען על ניחושים. לא אחת אני מוצא את עצמי מזמזם לעצמי את שתי השורות הראשונות ששר זאב רווח בסרט ״סאלח שבתי״, שתי שורות שמסכמות במדויק את התחושה הכללית שלי: ״מה אני עושה פה לא יודע / מה זה פה בכלל, אני שואל״.
שלא תטעו, אני לרגע לא אומר שלהיות גבר בעולם המודרני זו טרגדיה או שיותר קל להיות אישה, ממש לא, אני רק אומר שאין לי מושג קלוש מה עושים בתור אחד כזה. ואם למישהו יש מושג, אשמח לשבת איתו לשיחה. הקפה עלי.