די בפרישה של מנכ”ל בנק אחד גדול כמו בנק הפועלים, כדי להרעיד את אמות הספים הפיננסיות. אבל מה קורה כשזה לא מנכ”ל בנק אחד וגם לא שניים? שלושת מנהלי הבנקים הגדולים בישראל פורשים בתוך כחודש, ומבחינת המפקחת על הבנקים חדוה בר זאת לא רעידת אדמה, אלא רק אוושה קלה.
אתמול פרסם בנק ישראל את דוח יציבות המערכת הפיננסית. לכאורה הכל בסדר ושום בנק אינו בסכנת קריסה. מעשית, הכל לא בסדר. פרישת שלושת מנהלי הבנקים הגדולים משדרת חוסר יציבות הזועק לשמיים.
 
זה כאילו שראש הממשלה, שר הביטחון ושר האוצר היו מתפטרים ביחד – בלי למצוא להם מחליף. עד לאחרונה טענה בר שמגבלת חוק שכר הבכירים (2.5 מיליון שקל לשנה) אינה בעייתית בטווח הקצר, אך הסכימה לומר שצריך לבחון את השפעתה בטווח הבינוני והארוך.
 

עמדת המפקחת מטרידה, ובמקומה הייתי מתקשה להירדם. בניגוד לכל האגדות שסיפרו לנו, בתנאי ההעסקה הנוכחיים לא יהיה מנכ”ל בנק או מנהל של כל חברה פיננסית שיהיו מוכנים להתמודד עם מגבלות הרגולציה, האתגרים היומיומיים ורמת הסיכון הגבוהה. מגבלות הרגולציה כוללות אינסוף חוזרים על דרכי השקעת ההון, מינוי בכירים, הוראות נוהל בנקאי תקין בנוגע לפעילות הלקוחות ואפילו מעורבות בתהליכי ההתייעלות במערכת.

מצייר עצמו כגיבור על. משה כחלון, צילום: אבשלום ששוני
מצייר עצמו כגיבור על. משה כחלון, צילום: אבשלום ששוני

 
אני כבר לא מדבר עצם העובדה שמנכ”ל בנק בישראל נחשב לפופולרי בערך כמו מפקד משמרות המהפכה באיראן. הלקוחות, כמו חיילי המילואים, אוהבים לשנוא את הבנק (הצבא), אבל מאוהבים בפקיד (בחבר’ה). ברור שמנכ”ל רציונאלי, המעוניין להגיע הביתה בשלום ורואה כיצד חברת בנייה בינונית מתגמלת את מנהלה ב־4 מיליון שקל לשנה, או שחברת השקעות כמו שיכון ובינוי משלמת 21 מיליון שקל לשנה - יהפוך למתוסכל.
 
התסכול יגבר, אם יתברר שמנהל חברת בת, העובד אצלו, חברת אשראי או הנפקות או בחו”ל (בחברה בת בנקאית), מרוויח פי 2־3 ממנו. וחבל, כי מנהל הנהנה משיטת תגמול אפקטיבית טוב לכל בעלי המניות. המפקחת על הבנקים עצמה מודה ש־75% מבעלי המניות הם הציבור הרחב. אז מדוע לא לדאוג שמנהלות מצליחות, כמו רקפת רוסק־עמינח או לילך אשר טופילסקי, המגדילות את התשואה, יתאמצו למען תגמול ראוי, כמקובל בחברה ריאלית? זה לא חייב להיות בהכרח שכר קבוע של מנכ”ל בחברת הייטק. תוכנית אופציות, הקושרת בין תשואה לתמורה, תעשה את העבודה.
 
ללא תגמול אפקטיבי, כל מנכ”ל מצליח יתפוס את ההזדמנות העסקית הראשונה ויפרוס כנפיים מהבנק, מחברת הביטוח או מחברת ניהול ההשקעות – ויעבור למיזמים שאינם מפוקחי שכר. זה לא רק בתיאוריה, זה כבר קורה ועוד יקרה. כל זה לא אומר שהמחליפים בבנקים או בחברות הביטוח אינם מנהלים ראויים. מה שכן, הם יהיו פחות טובים ביחס לקודמיהם. שיטת התגמול עובדת בכל המערכות הכלכליות הנורמליות בעולם. חוץ מבישראל. כאן החליטו להמציא את הגלגל. 
 
מה שגרר את המגזר הפיננסי לבינוניות הוא הפופוליזם של מקבלי ההחלטות בממשלה, ובראשם שר האוצר משה כחלון. הפוליטיקאים אוהבים לשסות את הציבור בבנקאים ולהפוך אותם לאויבי הלקוחות. לפוליטיקאים חשובה פחות הפגיעה בתשואות מניות חברות הפיננסים, ובעקיפין גורל הפנסיוניות שלנו. מבחינתם, העיקר שיצטיירו כגיבורי־על עם מגבלות השכר חסרות התקדים ברמה עולמית.