על אגדות ילדים

בפאפוס שבקפריסין לא החול נושק לים כי אם אבנים גדולות וחלוקי נחל בכל מיני צבעים. המון תיירים לא מתלהבים מהשילוב הזה ומעדיפים להישאר במלון, לקבל על עצמם את השיזוף המוגזם, כאילו אנחנו בתחילת האייטיז ואין מספיק אזהרות, ללגום קוקטייל ולקרוא ספר בכריכה קשה (אגב, למה אצלנו הכריכות לא קשות? אני תמיד מקנאה בהם על העניין הזה). כשהגענו למלון, טרם הנחנו את המזוודות, הכריזו הוריו של בן זוגי שעד שיקבלו את החדר הם הולכים לטייל, לחקור את השטח שמסביב למלון. מלונות רבים ראו בחייהם, וחדר האוכל או הלובי המפואר פחות מעניינים אותם. ואכן, בעוד כולנו מסתדרים בחדרים ובודקים אם המיני־בר בחינם או שנועד לעשוק אותנו, אלו חזרו מחויכים, ידה נחה בתוך ידו כמו לא עברו 33 שנה מהרגע שבו הכירו, והכריזו: "מצאנו לגונה מסתורית!".

חייכנו אליהם והמשכנו בעיסוקינו. אני התלבטתי בין שני בגדי ים, כחול וכחול קצת יותר בהיר, בן זוגי בדק את ערוצי הטלוויזיה, וכשנתקל ב"סברי מרנן" זרחו פניו מאושר תמוה, ואחיו ובת זוגו כבר בדקו אתרי קניות קרובים למלון - ובכל זאת התעקש הזוג הלא צעיר, שהזמין את כולנו לנופש, לספר על הלגונה הקטנה, שנראה שהיא איננה חלק מהים הגדול כי אם עצמאית "פמיניסטית" ואולי כדאי שנלך לשם הערב, טרם שקיעה.

***

הדרך אל הלגונה לא הייתה הכי פשוטה. חי נפשי שאינני יודעת איך מצאו אותה בזמן כל כך קצר. כדי להגיע אליה מהמלון צריך ללכת מעט, אחר כך למצוא בין סבך עצים שביל צר ובו לרדת מטה, עד שמסתיים. מהרגע שמסתיים יש להיות זהירים ולרדת עוד ירידה לא סלולה, רצופה באבנים גדולות וחול בוצי. אבל בסופו של דבר, המראה שנגלה לנגד עינינו היה שווה הכל. השמיים בלגונה הזו סגולים, השמש בה שוקעת לאט יותר, והמים לא מאיימים. "ניכנס?", שאל אביו של גור והתפרץ לדלת פתוחה, כי גור, אהובי, כבר היה עירום למחצה ובתוך המים. כך עשתה גם אורלי, חמותי, ורק בראשי רצו סרטי האימה של כניסה למים לא מוכרים בעת חושך וים לא רגוע, ומוטב שאשאר על החוף ואקרא למישהו במידת הצורך. גור עמד ביניהם, אחז בידו של כל אחד ויחד צעדו אל המים. אני פרשתי לי מגבת על האדמה הלא נוחה, מכיסי שלפתי כמה סוכריות גומי שנשארו לי מהטיסה והבטתי בהם מדלגים בקושי בין האבנים ומתחננים לגלים שלא יפילו אותם.

חייכתי, איזו משפחה יפה זו. מחד, בן זוגי נראה כמו העוגן שלהם, השומר על איזונם וביטחונם שם במים. מאידך, אחרי כל הסיפורים על החוויות שחווה איתם טרם הפך לנער מרדן, על הטיסות לחו"ל, הדיג וימי ההולדת, ועד היום, כשהם מושיטים לו עזרה בעת הצורך בלי לומר מילה, אולי הם אלו המאזנים אותו. אחרי כמה דקות של מאבק התיישבו ופלטו אנחת רווחה על המים החמימים והשטח הנקי מסלעים שמצאו בהם. מבלי שידעו, קינאתי בשלושתם שם בחוף, ליתר דיוק בבן זוגי, ולא הצלחתי להבין למה.

הרי יש לי הורים מקסימים, אבי שעליו כתבתי כאן לא מעט, עם אהבתו אלי שאיננה תלויה בדבר, שירי ארץ ישראל לצד מורשת קרב והלכות התורה שאותן לימד אותי, והדאגה הכמעט אובססיבית שלו אלי כשאני לא מתקשרת אליו למעלה מחמש שעות מאז שיחתנו האחרונה. ואמי שלימדה אותי עברית מה היא, שקנתה לי את מחברת השירים הראשונה, שזיהתה שחיי הם הכתיבה עצמה עוד כשהייתי בכיתה ג'. ובכל זאת, העייפות הכלכלית שעליה גדלנו, הרצון לשרוד, הבית שהתפרק בחסות ההוצאה לפועל והדיכאון שבו שקעו שניהם, כל אחד בדרכו, הפכו אותי לאמא בעצמי, הרבה לפני הזמן שרשם לי האלוהים.

שנים ארוכות לא הייתי יכולה לפרוש את ידַי לצדדים ולנחות אחורה כמו בתרגילי הגיבור הצפויים ביותר, כי ידעתי שאם אעשה כך, סביר שגבי יישבר, מורלי ידעך, ומנת האמונה הקטנה שלי שיש עדיין על מי לסמוך, למרות הקושי, תתפייד לגמרי. אז לבשתי מכנסיים, יצאתי מהבית טרם פשטתי מדי צבא, עבדתי, פרנסתי את עצמי ובין לבין גם אותם, כשעלה בידי. המים בלגונת חיי נרגעו מאז, כל אחד מהם תפס את מקומו, את חייו, את העבודה שבה עבד, ולעתים כשהזקנה חושפת שיניה בפניהם, הם באים אלי כדי להירגע, כל אחד בנפרד, כמו גרושים מהדור הישן. אני מזמינה להם אוכל, אנחנו רוכשים שטויות ב־eBay ואבי עוד מתעקש ללמד אותי את פרשות השבוע ומתחנן שאפסיק לדבר גסויות בתוכנית הרדיו שלי, כי האנשים מבית הכנסת לועגים לו (אבל רק אלו המאזינים בקביעות ומחכים בקוצר רוח לקטע ה"מוקצה"). גם אמי התרעמה לא פעם על מוטיב "האם המרשעת" שחוזר בכמה מסיפורי, גם כשאמרתי, בכל ראיון אפשרי, שאין כל קשר לאמי האמיתית והדברים אינם ביוגרפיים, בכל זאת בכתה, רטנה והחליטה שקיבלה את האישור הסופי לכך שתמיד אהבתי את אבי פי כמה ממנה. איך כתב הסופר טוני פרסונס באחד מספריו, "ההורים הורסים לבן אדם את החלק הראשון של החיים והילדים הורסים לו את החלק השני". אני תמיד מצטטת את זה באוזניהם ויכולה להישבע שאני מבחינה בחצי חיוך.

***

השמש שקעה לגמרי, והם מחליטים לצאת מהלגונה. הפעם לא נעזרים זה בזה אלא כל איש לעצמו, עם אבניו, אצותיו ושאר המוקשים תחת רגליו. אני מביטה על בן זוגי, זה לא זר לו, שנים רבות היה סוליסט, כי כך בחר. עבד שעות מאומצות בשיפוצים, בבנייה ובצלילה במים עכורים בעוד שיכול היה ליהנות מחיי מתק, אחרים, נטולי כל קושי. אחר כך אני מביטה על אביו, זה שהשריש באיש שאותו אני אוהבת את מוסר העבודה, את חוסר הפינוק והזלזול בכל דבר שקשור בבכי ונהי. הוא מביט על גופו החסון של גור, על היד שמושיט לו בכל כמה מטרים ומבט של גאווה עולה בעיניו, מה שמביא אותו לפספס את קו החוף וליפול ארצה על הסלעים "אני בסדר, זה שום דבר", הוא מבטל את דאגתי ברגע שאני מגיעה אליו עם המגבת, מניח ידו על כתפַי ונועל בקושי את סנדליו.

אשתו, אהובתו, גם היא לא מייחסת חשיבות לנפילות ולמעידות שכאלה, וכשהיא מתנגבת מודיעה לי שהיא מאוכזבת מכך שלא נכנסתי אבל מחר, על הבריכה, היא לא מוותרת לי. "אבל הירכיים שלי, הן גדולות ולא שזופות", אני רוטנת. "את הכי יפה בעולם", אומרת, "ומי שלא טוב לו, אדאג לתת לו משהו נורא יותר להתלונן עליו". בדרך חזרה שוב אוחזים ידיים, הפעם גם אני, הפעם ברביעייה, עולים את העלייה הארורה, מתנשפים ומרוצים. "אז בעצם חיכיתי לכם על החוף", אני אומרת בין ההתנשפויות ומתפללת שלא לקבל שפשפת. "ניגבתי אתכם כשהגעתם, ועכשיו אני גם סוחבת אתכם בעלייה? אני לא הכלה שלכם, אני העובדת הזרה שלכם ממקסיקו!", רטנתי בזמן שצחקו צחוק המאשר שהתקבלתי למשפחה האוהבת שלהם.

באותו הרגע נזכרתי בלילות שבהם שיחקו הורי "מקרוב לקיר". נזכרתי באבי שכמעט תמיד ניצח ובאמי המזדעקת "רימית אותי" ולוקחת את כל הפרס לעצמה. הוא תמיד ויתר לה והתעלם מזכייתו, ידע כי זו, עם אופייה, לא תשלים עם הפסד ויהי מה. ערב אחד כששאלתי אותו "למה אתה מוותר?", לחש לי, "כל מה שהיא לוקחת אלו מטבעות מזויפים", והחרשנו צחוק גדול. לא ידענו שהסתתרה מאחורי הדלת ובבוקר כיסו של אבי היה נטול שטרות. יש גם חלקים יפים בלגונה, מפחידה ומאיימת ככל שתהיה, יש בה גם חלקים יפים ושקטים.