את הספירה לאחור לנחיתה על הירח בחר נורמן מיילר להתחיל ב"שישה שבועות אחרי שארנסט המינגוויי התאבד הכריז הנשיא קנדי על תחילת המרוץ לירח". מראה המקום הזה אמור היה להדהד בעוצמתו אך לא היה חיוני חוץ מאשר בעולם הדימויים של מיילר. כך נפתח ספרו "אש על הירח" ("Fire On The Moon") המתאר את הדרך ל–20 ביולי 1969, את ניל ארמסטרונג ו"צעד קטן לאדם".
ב–11 באפריל 1961 שיגרו הסובייטים את יורי גגארין להקפה ראשונה סביב כדור הארץ. זה נמשך שעה ו–47 דקות, וגגארין נחת בשלום. אמריקה המופתעת הגיבה שלושה שבועות לאחר מכן בשיגור אלן שפרד בחללית מרקורי. שפרד המריא וחזר הביתה ללא הקפה; כמו אבן מרוגטקה. בשני נאומים בתחילת הקדנציה שלו הגדיר קנדי את המשימה לדורו: "אנחנו בוחרים לטוס לירח בעשור הזה ולעשות דברים אחרים לא משום שהם קלים, אלא משום שהם קשים. משום שהמטרה תשרת את חובתנו לרתום ולמדוד את האנרגיות והכישורים הטובים שלנו, מכיוון שהאתגר גדול ואנו מוכנים לעמוד בו. אתגר שאותו אנו מסרבים לדחות ושבו אנחנו מתכוונים לנצח".
שש שנים, עשרה חודשים ותשעה ימים לאחר מכן היה ניל ארמסטרונג האדם הראשון שהלך על הירח. סך הכל דרכו על הירח 12 אסטרונאוטים אמריקאים.
לא אתייחס לתיאוריות הקשר ולטענה שאמריקה לא נחתה על הירח אלא פברקה הפקה הוליוודית באולפן בלוס אנג'לס. מצמרר יותר בעיני מעשה אחר בכוונת תחילה.
במבצע סודי שנקרא Paperclip, אספה ה–OSS, הסוכנות שקדמה ל־1,600 ,CIA מדענים גרמנים, שמא נאמר נאצים, מ–1946 עד 1949. המדענים היו חלק מהכוח שבנה את המערך הרקטי של היטלר ונועד בעיקר להשמיד אוכלוסייה אזרחית בעורף הבריטי. לא חבורת צמחונים קצרי רואי מאחורי עדשות עבות, אלא נאצים מסורים לרעיון, שידעו היטב מה הם אמורים להגיש לפיהרר. וורנר פון–בראון, נאצי וקצין אס–אס, הוצב בראש תוכנית החלל האמריקאית. במלחמת העולם השנייה פיקח פון–בראון על פיתוח ובניית ה–2–V במתקן סודי שהיה חלק ממחנה הריכוז דורה–מיטלבלאו. את הרקטות בנו אסירים במחנה. האזרחות האמריקאית שהורעפה עליו כמחווה, לא גרעה ממחויבותו האידיאולוגית הרטרואקטיבית של פון–בראון לפיתוח הרקטה הגרמנית. "לא היו לנו עכבות מוסריות בדבר השימוש שאמור היה להיעשות בנשק שפיתחנו", אמר בראיון ל"ניו יורקר" ב–1951, "מישהו אחר היה עושה את העבודה במקומי". "אמור לי, מר פון–בראון", שאל עיתונאי אחד במהלך מסיבת עיתונאים, "מה מונע מ'סטורן 5' ליפול על לונדון?", פון–בראון עזב את האולם.
לפעמים צעד קטן לאדם אינו צעד גדול לאנושות. כמו בימים שבהם חוצה נשיא אמריקאי מכהן את האזור המפורז בין קוריאה הדרומית לצפונה ודורך על פיסת נדל"ן כדי לסדר לעצמו פוטו–אופ סתמי לצדו של רודן רצחני ביום שיער רע, שיישרת בעיקר את קמפיין הבחירות שלו. לצד תחושת המחנק הקשה הזאת של מי שמכחיש אשמת אינוס משום שהנאנסת "אינה הטיפוס שלו", ניתן להבין את ההמולה, ממש אורגיה, במלאת 50 שנה לנחיתה על הירח.
צונאמי של ספרים, הוצאות מחודשות, ציטוטים ישנים, סרטים והתרפקות על אותם רגעים של התעלות נפש נוכח ניצחון על גרמי שמיים, שנעל את אחד העשורים המסוכסכים, המדממים, המשמעותיים ופורצי הדרך בתולדות אמריקה. "איזי ריידר" הוציא את דיבתן של הסיקסטיז; ניל ארמסטרונג השיב את כבודן. ארמסטרונג דרך על אדמת הירח ארבעה ימים אחרי בכורת "איזי ריידר". "ארבע התנקשויות אחרי שקנדי הגדיר את המשימה", כתב מיילר, "על רקע המלחמה בווייטנאם, תבערה ברבעים השחורים בערים הגדולות, היפים, סמים, הפגנות סטודנטים, ועידה דמוקרטית אלימה בשיקגו, מהפכה מינית ושנים דרמטיות וכמעט קטסטרופליות לאחר מכן, היינו מוכנים לנחות על הירח".
לכותבים מעטים יש היכולת להקליד באטרף 115 אלף מילים לפרסום בשלושה גיליונות עוקבים של "לייף", כאשר הפרק הראשון חייב לרדת לדפוס פחות משלושה שבועות אחרי שהאסטרונאוטים שבו הביתה בשלום. הנטר תומפסון עשה את זה לפני מיילר עם "מלאכי הגיהינום"; טום וולף עשה את זה עשור אחריו ב"חומר הנכון", שתיעד את תוכנית החלל עד אפולו וטבע מושגים חד–פעמיים כמו "לדחוף את המעטפת" ו"don't screw the pooch".
וולף ותומפסון כתבו טוב יותר והיו נוכחים בטקסטים בפרופיל נמוך יותר, אבל אסור לגרוע מההישג העיתונאי של מיילר ומיכולת ההתאוששות שלו מתבוסתו הצורבת בהתמודדות על ראשות עיריית ניו יורק. בכולם בערה אותה להבה בטמפרטורה שונה. לכולם הייתה היכולת לנוע מכתיבה קשוחה ושרירית להתפייטות טרנס–גלקטית. יכולת לכתוב על המרחבים השמיימיים כפי שד. ה. לורנס כתב על ערבות ניו מקסיקו: "בעידן של הערבות רחבות הידיים, כאשר הרוח הייתה המסר של אמריקה, חיו האינדיאנים באינטימיות רבה יותר עם הירח מאשר כל אירופי".
היה זה מיילר ששם לב שיומיים אחרי המראת אפולו 11, ב–19 ביולי 1969, נפלה מכוניתו של הסנאטור טד קנדי השתוי מגשר צ'פאקווידיק למים. קנדי ההמום הניח למזכירתו מרי ג'ו קופקני למות בטביעה ולא מיהר לדווח על התאונה. מיילר ביקש להאיר שעל רקע אומץ לב נדיר ונחישות אמריקאית במיטבה, הוכיח קנדי כי גנטיקה היא כלבה ערמומית ולא כולם יצוקים מאותם חומרים. באותה מידה חשוב היה לו להזכיר שתוכנית אפולו החלה באסון. בסימולציית טיסה על הקרקע, כשהם אטומים בקפסולה הקטנה בראש הרקטה, פרצה ב–27 בינואר 1967 שריפה בחללית אפולו 1 בשל קצר חשמלי, והאסטרונאוטים גאס גריסום, אד ווייט ורוג'ר צ'אפי, נשרפו למוות.
ב–1969 היו לנאסא 42 אסטרונאוטים מאומנים ומוכנים לעלות באפולו 11. תהליך הבחירה בשלושת המופלאים היה חשאי.
***
נותרו שבועיים ליום השנה עצמו, וטום הנקס טרם אמר את דברו האקטואלי. אין היום אירועים אמריקאיים משמעותיים ללא הנקס וחברת ההפקה שלו. הם מנציחים הכל. בשבוע הבא ישודר הפרק הראשון של סדרה תיעודית שהכין על תולדות הקולנוע. את הדרך לירח כיסה כמעט מכל זווית אפשרית. אלה ימים שאי אפשר להימלט בהם מ"אפולו 13", סרטו של רון הווארד, שהנקס הוא הכוכב הראשי שלו. דיעבד הוא מפלטו של הנבל. מהביטחון היחסי של הזמן, נותר לתהות למה הועיל המרוץ העיקש והיקר הזה לירח. מה יצא לנו מזה.
נדמה לי שהסיפור לא מסתתר בפוליטיקה של נאס"א ובהחלטה לגנוב את הירח תחת אפם של הסובייטים. הסיפור הוא של האנשים שנקשרו בשפיץ, המתינו שעות ארוכות לספירה לאחור, השתינו בחליפת החלל ואחר נהדפו לחלל.
חברי צוות אפולו 11 לא היו שלישייה קרובה במיוחד. מייק קולינס הגדיר את היחסים ביניהם כשל "זרים מסבירי פנים". קולינס: "ידעתי שניל יאמר משהו טוב. הוא כנראה חיבר את זה ממש בסוף. יש לו נטייה לדחות דברים עד הרגע האחרון. הטיפוס של טייס שנוחת עם דלק לעשר שניות נוספות בלבד". בראיון של שלושת האסטרונאוטים עם וולטר קרונקייט לפני השיגור, הם סיפרו כיצד הם שומרים על כושר. קולינס אמר שהוא עושה ג'וגינג. באז אולדרין אמר שהוא מתעמל שעה ביום, וארמסטרונג אמר: "ובכן וולטר, אני מאמין כי אבינו שבשמיים נתן לנו מספר קצוב של פעימות לב, ותיפח רוחי אם יש בדעתי לכלות את המכסה שלי בריצה ברחובות".
מכיוון שקולינס נשאר בקולומביה שעה שארמסטרונג ואולדרין עברו ל"נשר" ונחתו על הירח, הסיפור האנושי הוא ההבדל המהותי בין שני פרשי השחקים הללו וכיצד השפיעה השהות על הירח על שארית חייהם. לשם כך ראוי להתחיל מהסוף: ארמסטרונג מת בגיל 82 ב–2012; אולדרין בן 89, עדיין חי.
ארמסטרונג, כך אמרו חבריו, היה "כנראה הטייס קר הרוח ביותר תחת לחץ שהיה לנו הכבוד לעבוד איתו". בדרך לרקטה על כן השיגור הוא שם בכיסו חבילה של סוכריות לייפסייברס ומסרק. הוא היה בדרכו לעזוב את כדור הארץ לירח על השפיץ של רקטה ענקית שהייתה למעשה מכל דלק בוער, והוא התנהג כמי שהיה בדרכו לפגישה עם אישה בדרייב–אין.
אחרי נאס"א היה ארמסטרונג פרופסור להנדסת חלל. הייתה לו חווה של 740 דונם באוהיו, הוא עישן סיגר אחד בחודש כאשר לא שכח. הוא היה נשוי פעמיים והדף שמועות על קשר רומנטי עם הזמרת קוני סטיבנס. "ידעתי שיש סיכוי טוב שנצליח לשוב לכדור הארץ", אמר. "אבל חשבתי שהסיכויים לנחיתה מוצלחת על הירח הם חצי–חצי. המון חלקים בפסיפס היו חסרים. דברים רבים מדי לא נוסו. אנשים אינם מבינים כמה קשה זה היה. לכן לא נראה לי שיש טעם רב לחשוב על משהו מתאים לומר, אם בסופו של דבר ניאלץ לבטל את הנחיתה".
ארמסטרונג התחפר בפרטיותו. הוא דחה הצעות לכתיבת ביוגרפיות שלו. גם מג'יימס מיצ'נר. הוא תבע את חברת הולמרק על שימוש בשמו ובהקלטה של "צעד קטן לאדם" בקישוט חג מולד לעץ אשוח. "הנה רקטה ענקית ואנחנו אמורים לשבת בקצה שלה ולטוס לאנשהו. זה מעניין אנשים. פונים אלינו ושואלים כיצד הרגשנו כדי שיהיה להם מה לכתוב. לא ידענו מה הרגשנו, לא הרגשנו כלום". איך היה על הירח? "זה משהו שעשינו וכעת עלינו לעשות משהו אחר".
בניגוד לארמסטרונג - והדברים הוגדרו בהבדל האישיותי והפסיכולוגי הגדול ביניהם - אולדרין שב מהירח עם מועקה גדולה. הוא היה מוטרד ממה שהצליח לעשות. הוא היה מוטרד ממה שלא עשה. הוא כרע תחת נטל הפרסום וההילה. היו לו מחשבות אובדניות. סבו תקע לעצמו כדור בראש, אמו לקחה כדורי שינה ומתה. "היו הקשרים גנטיים בחיי שהעיקו עלי", אמר. "סבי התאבד, ואמי התאבדה ממש לפני שטסנו לירח". אולדרין האמין שאמו התאבדה משום שלא יכלה לשאת את המחשבה על ההתנפלות התקשורתית ואור הזרקורים. בנה נבחר ללכת על הירח! היא סבלה מדיכאונות כל חייה, חייתה בבדידות, ניסתה להתאבד והצליחה בניסיון השני. אביו של אולדרין הכריח את הפתולוג לכתוב בדוח כי מתה מהתקף לב. בשובו מהירח שקע אולדרין בדיכאון עמוק. "מלנכוליה של כל הדברים שנעשו", הוא קרא לזה. אלכוהול. מספר גירושים. אשפוז במחלקה פסיכיאטרית. הייתה לו סוכנות למכירת מכוניות. האם תקנה מכונית משומשת ממי שהיה על הירח?
אביו של אולדרין היה איש צבא, טייס שהטיל צל ארוך. אביו הכיר את אחד מהאחים רייט, את הטייסת אמיליה ארהרדט והשתתף בטיסה טרנס–אטלנטית של ההינדנבורג לפני שהתפוצץ. צלו של האב העיק עליו גם אחרי השיבה מהירח. האב חשב שאולדרין לא קיבל את מנת הכבוד שהגיעה לו, לכן דרש לשנות את הבול עם דיוקנו של ארמסטרונג והסלוגן "האדם הראשון על הירח" לבול ועליו השניים והסלוגן "האנשים הראשונים על הירח". האב לא הסתגל להתמוטטות העצבים הפומבית, לדיכאון ולאלכוהוליזם של בנו. את מצבו של אולדרין ייחס לכוח המשיכה הנמוך יחסית של הירח ולהיעדר מידע מדעי מוקדם על השפעת הירח על גופו ונפשו של האדם. לשיטתו, הירח הרס את בנו.
על רקע הסתגרותו ובדלנותו של ארמסטרונג, אימץ אולדרין את תשומת הלב הציבורית. הוא הסתובב בעולם ונאם בפני אולמות מלאים, כתב כתריסר ספרים ולא בחל בהופעות אורח בתוכניות טלוויזיה - מתוכניות אירוח ועד סיטקומים. הוא מכר טי–שירטס שעליהן התנוסס "get your ass to Mars". השתתפותו קצרת המועד ב"רוקד עם כוכבים" ב–2010 נעשתה לדבריו בכוונה "לעורר עניין בחקר החלל".
בשנה שעברה הגיש אולדרין תביעה נגד שני ילדיו הצעירים, אנדי וג'ן. כתב התביעה היה מסמך משפטי נפתל וסבוך, שבו האשים האב את ילדיו במסכת ארוכה של קשר להונות קשיש, לגנוב את כספו ולשקר אותו. אולדרין טען כי אנדי וג'ן מנעו ממנו להתחתן ו"חתרו במכוון נגד שאיפותיו הרומנטיות ויחסיו עם נשים". הוא טען כי ילדיו הוציאו את דיבתו כאשר סיפרו שהוא סובל מדמנציה ואלצהיימר.
ברקע הבהבה הטענה כי ארמסטרונג גנב מאולדרין את זכותו לדרוך ראשון על הירח ואיתה את התהילה. טענה מופרכת נוספת, שיסודה בשקר. על פי אותו היגיון היה ארמסטרונג מפקד רכב הנחיתה והטייס שלו, והיה זה אך טבעי שהוא יישאר מול ההגאים בשעה שאולדרין יפתח את הדלת וייצא החוצה. בתוכנית, אם הייתה כזו, היה פגם: הדלת הייתה בתחתית רכב הנחיתה והיא נפתחה פנימה. הצירים היו בצד של אולדרין, והדלת הפתוחה חסמה את דרכו והשאירה לארמסטרונג נתיב נוח ליציאה. לא היה אפשר להחליף מקומות, משום שרכב הנחיתה היה זעיר, החיפוי שלו היה עשוי מחומר דק כרדיד אלומיניום, והיה צריך להיזהר לא לקרוע אותו. מי שהיו בסוד העניינים נשבעו כי אולדרין מעולם לא היה אמור להיות האדם הראשון על הירח.
***
לזכותו של מיילר ייאמר כי לא החמיץ את הוויכוח העקרוני, המהותי והכלכלי שהתנהל ברקע של המסע לירח. מדוע להשקיע כסף כה רב בהרפתקה מסוכנת, שיתרונותיה אינם ברורים, אך ורק כדי לנצח את הסובייטים. הכומר ראלף אברנאטי, חברו ויורשו של מרטין לותר קינג בתנועה לשוויון זכויות, אמר באתר השיגור בפלורידה: "זו אדמה קדושה. והיא תהיה קדושה יותר אם נאכיל את הרעבים, נטפל בחולים ונבנה בתים למי שחיים ברחובות. גם אם נצא ביום זה במסע אל הכוכבים ואל השמיים הרחבים", אמר אברנאטי, "כל עוד גזענות, עוני, רעב ומלחמה ישלטו בכדור הארץ, ניכשל כאומה תרבותית". "זה יעלה 35 מיליארד דולר לשלוח אדם לירח", התלונן מנהיג הליגה לשוויון וויטני יאנג, "וזה יעלה 10 מיליארד דולר בלבד להרים כל אדם עני באמריקה מעל קו העוני הרשמי. משהו לא בסדר עם זה".
אד מורו, שדר הטלוויזיה המיתולוגי שעזב את CBS לטובת הבית הלבן של קנדי, דחק בנשיא לשתף אסטרונאוט שחור במרוץ לירח. "אינני רואה סיבה שנאמנות הממשל לשוויון זכויות בכדור הארץ לא תאפיין גם שוויון זכויות בחלל החיצון", אמר מורו. אדוארד דווייט היה הטייס הראשון שעבר לתוכנית החלל. מי שדחק אותו החוצה היה מפקדו, צ'אק ייגר, טייס הניסוי המפורסם.
הביקורת הייתה במקומה. נאס"א ביטלה את הטיסה לירח ב–1972, ולמרות דיבורים גבוהים לא הנחיתה אמריקה אדם על כוכב אחר. חלק גדול מהיוזמה עבר לידיים פרטיות. "לחזור לכדור הארץ היה החלק המאתגר", אמר אולדרין, שאמור היה לדעת. "זה היה ועודנו הפרק המטורף. אחרי שהגשמת את חלום הדורות המגלומני של האנושות ונחתָּ על הירח, האנושות דורשת ממך להישאר סממן הגאווה והקוממיות שלה. נערץ, פאסה, תקוע בזמן. לשיטתי", אמר אולדרין, "כאשר החלוצים הראשונים נחתו במייפלאואר בפלימות', זה לא היה כדי להסתובב ולחזור הביתה".
מנהל הטיסה ג'ין קרנץ': "המשימה נגמרה ואני יושב בדיינר לארוחת בוקר ולפנַי עיתון עם כותרת ענקית: ‘אדם על הירח'. שני גברים נכנסים ומתיישבים לידי. אחד אומר לחברו: ‘השתתפתי בנחיתה בנורמנדי ב–6 ביוני ולחמתי בכל אירופה, אבל מעולם לא הרגשתי כה גאה להיות אמריקאי כמו אתמול'. השארתי כסף על הדלפק, נכנסתי למכונית ופרצתי בבכי".