סבב המינויים של הרמטכ"ל אביב כוכבי, שבמרכזו מפקדי האוגדות הבאים של צה"ל, הוא החשוב ביותר שלו עד כה. חשיבותו בעיצוב שדרת הפיקוד העתידית של האוגדות הלוחמות של צה"ל. מדובר בנבחרת הראשונה של הקצינים, שאיתם יובילו הוא ומפקדי הפיקוד את צה"ל במלחמה או בעימות צבאי. במידה רבה תהיה לו גם חשיבות בעיצוב מועדון הקצינים היוקרתי של המטה הכללי.
את מרכז העניין ותשומת הלב תפס באופן טבעי מינויו של תת־אלוף עופר וינטר, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה בנימין נתניהו בכובעו כשר הביטחון (את תפקיד המזכיר הצבאי לראש הממשלה ממלא תת־אלוף אבי בלוט). תא"ל וינטר, כקצין שדה מרכזי ומוביל, מילא שורה של תפקידים. הוא עבר מסלול בסיירת מטכ"ל ופיקד על צוות במגלן, אך את רוב הקריירה שלו כקצין לוחם עשה בחטיבת גבעתי - ממ"פ ועד מח"ט, כשבדרך גם פיקד על יחידת דובדבן. ב־2004 קיבל את צל"ש מפקד פיקוד הדרום על הישגי גדוד הסיור של גבעתי בלחימה מול מחבלים בעזה. שנה לאחר מכן זכה גדוד הסיור שבפיקודו בעיטור המופת מהרמטכ"ל.
פיקוד מוצלח על חטיבה מהווה בדרך כלל גם כרטיס כניסה לפיקוד על אוגדה. אלא שסביב וינטר התפתח ויכוח שגלש מהשיח הצבאי אל המחוזות הפוליטיים. איזנקוט כרמטכ"ל חשב שיש מתאימים וטובים מווינטר לתפקיד, ובשני סבבי מינויים החליט לקדם אותו בדרגה, אך לא למנות אותו למפקד אוגדה. נגד איזנקוט נטען מצד גורמים שונים, כי פעל משיקולים לא ענייניים וגרם עוול גדול לווינטר. מבחינתם, החלטת הרמטכ"ל כוכבי השבוע למנות אותו לתפקיד היוקרתי, מוכיחה זאת עוד יותר.
לתפיסתי, מדובר בוויכוח עקר, שגם כך אינו ניתן להוכחה. מאז ומעולם, לממד הסובייקטיבי היה ותהיה משמעות במינוי קצינים בכירים בצה"ל. ההיסטוריה מלאה בקצינים שחשים כי נעשה להם עוול גדול, רק שלא היה להם לובי חזק, ברצונם או שלא ברצונם.
אני סבור שמוטב לנו, העיתונאים, לאמץ מעט צניעות בבואנו לדרג התאמתו של קצין לתפקיד בכיר. היכולת שלנו למדוד את יכולתו של קצין כזה או אחר ולחזות את דרך תפקודו העתידי, היא לכל הפחות מוגבלת. לא היינו איתו בשדה הקרב, לא ראינו אותו מתפקד תחת אש, מקבל החלטות בשגרה ומנהל דיונים בחטיבה. מידת ההיכרות וההתרשמות שלנו מוגבלת מפגישות מעטות, חוות דעת שאנו שומעים ואירועים יוצאי דופן לטוב ולרע, במידה שהיו כאלה.
בין קביעה על חוסר התאמתו לתפקיד בכיר יותר לבין הפיכתו לקצין הנועז והאמיץ ביותר בצה"ל, עלו במהלך השנים טענות מקוממות על קיפוח בקידומו של וינטר בשל הכיפה שעל ראשו. השיח סביבו הפך למוגזם ומוקצן, וגם הוא נושא באחריות לכך. אבל עכשיו זו היסטוריה. עכשיו הדברים באמת תלויים בו ובדרך שבה יבצע את התפקיד. משעמם כנראה לא יהיה.
כעת, כשהעניין האישי במינוי וינטר כבר מאחורינו, יש הרבה ללמוד ממנו על הדרך שבה מתנהלים המינויים בצה"ל - הבעיות בתהליך ומעמד ועמוד שדרתם של קציני המטה הכללי מול עמדת הרמטכ"ל בכל הקשור למינויים ולנושאים אחרים. נכון שבצה"ל בסופו של דבר המילה האחרונה היא של הרמטכ"ל, אבל כשבוחרים מפקדי חטיבות ואוגדות, לאלופי המטה הכללי משקל חשוב בבחירת הקצינים.
לעומת הכלים המועטים העומדים בפני העיתונאים המסקרים את הצבא בהערכת קצין כזה או אחר, בידי הצבא כלי מדידה רבים. בתיק האישי נתונים רבים, מבחני ההערכה, חוות דעת של מפקדים ופקודים, ונתוני התאמה נוספים לתפקידים בכירים. המועמדים המובילים נכנסים, בסופו של דבר, לאשכול מועמדים סופי, שבו על כל תפקיד מתמודדים כשלושה עד ארבעה קצינים על כל אחד מהתפקידים.
הדיונים הללו נמשכים לעתים שעות. פעמים רבות הם מבטאים גם יחסי כוח שונים בין אלופי המטה הכללי. ככל שמעמדם חזק יותר, גובר גם משקלם כחלק מהליך הבחירה של הקצינים שיהיו תחת פיקודם הישיר. גם הרמטכ"ל, אף על פי שמילתו היא האחרונה, נוטה לעתים להתפשר ולהחליט היכן הוא יכול לוותר. בין הקביעה של איזנקוט שלא לקדם את וינטר למפקד אוגדה, להכרעה של כוכבי להפוך את הקערה על פיה ולמנותו למפקד אחת מהאוגדות היוקרתיות של צה"ל, עולה השאלה מה חלקם, דעתם ועמדתם של אלופי המטה הכללי.
בתקופת איזנקוט כרמטכ"ל, בפעמים שבהן היה צורך להכריע לגבי קידומו של תא"ל עופר וינטר למפקד אוגדה, כולל בדיון שנערך בשנה שעברה, אלופי המטכ"ל לא ביטאו עמדה אחרת. הם לא התעקשו שווינטר ימונה לתפקיד תחת פיקודם. ככל הנראה, גם כוכבי, כאלוף במטכ"ל, לא עשה זאת. מעמדו של הרמטכ"ל ברור ומובהק מעל האלופים במטכ"ל, ובכל זאת נדרש דיון שבו יוצגו עמדות שונות, גם כשברור שעמדת הרמטכ"ל אחרת.
דעתם של האלופים במטכ"ל הכרחית ביכולת למזער את הסיכון שבטעויות, וכאשר במטכ"ל של איזנקוט לא נמצא קול אחר, שיטען בעד המינוי של וינטר למפקד אוגדה, וכעבור שנה בלבד התמונה משתנה מקצה לקצה, זה בוודאי מעלה שאלות על מידת הביקורתיות מצד הקצינים הבכירים גם בנושאים אחרים.
סיכון סביר
קצב האירועים השבוע בישראל דחק את התקיפה המיוחסת לישראל בסוריה, אף על פי שהייתה חריגה באופן יחסי. אומנם ישראל תוקפת פחות בסוריה, בשל חלון ההזדמנויות שהולך ונסגר, אבל כשעולה ההזדמנות המבצעית, התקיפה בדרך כלל גדולה ומשמעותית.
אומנם הרוסים מצהירים שהם אינם מרוצים מהפעילות הישראלית על אדמת סוריה, אך הם אינם שוללים את זכותה של ישראל להגן על האינטרסים שלה. הפוליטיקה הרוסית משאירה הרבה מקום לפרשנות של ישראל למסרים שהיא מעבירה באופן רשמי ולא רשמי. כך, למעשה, מתהווה בחודשים האחרונים מציאות שבה ישראל אומנם פועלת פחות בסוריה, אבל כשהיא פועלת, היקף התקיפה גדול ומשמעותי יותר.
ממגוון המטרות שהותקפו, אם אכן הותקפו על ידי ישראל, ניתן ללמוד שהמודיעין הישראלי הצליח לאתר אמצעי לחימה שהגיעו מאיראן, ולישראל אינטרס גבוה לפגוע בהם. חיל האוויר אינו מסתפק בפגיעה במחסן אמצעי הלחימה עצמו - הוא פוגע במספר יעדים שמהווים למעשה את התשתית הלוגיסטית שאפשרה את העברת הנשק משדה התעופה ועד למחסני הנשק.
בחודשים האחרונים ניתן לראות שינוי במדיניות הישראלית - ממאבק ישיר בהתבססות האיראנית במרחב הסורי, לעימות מול חיזבאללה, שלא רק מטעמה של איראן עושה מאמצים רבים להתבסס ולהתעצם בסוריה.
התקיפה השבוע שיוחסה לישראל שיגרה מסר לאיראנים ולחיזבאללה, שאם עד עכשיו ישראל אותתה שהיא מנמיכה את הפרופיל בהצהרות ובפעולות ההתקפיות על אדמת סוריה, בשל המתיחות בין ארה"ב לאיראן, אזי בתקיפה השבוע אותתה ישראל שהיא מוכנה לקחת סיכונים, וכי לא תאפשר לצד השני לנצל את המתיחות להעברת אמצעי לחימה לסוריה וללבנון, שבתפיסת ישראל הם בבחינת קו אדום.
במערכה השקטה המתנהלת בין ישראל לאיראן ולחיזבאללה, התהווה השבוע האחרון פרק נוסף במתיחות בגזרה. אומנם בישראל אין היערכות לעימות נרחב, אבל התכתשויות, כפי שכבר היו, הן אפשרות סבירה המובאת בחשבון.