כששגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן שבר בפטיש את הקיר במנהרה בסילוואן וחנך את השביל שהוליך את עולי הרגל לבית המקדש - הוא חסם את הדרך לשלום ושבר את הסיכויים של תוכנית השלום להתקבל. השגריר ניתץ לחלוטין את מה שנשאר ממעמדה של ארה"ב כמתווכת בין ישראל לפלסטינים. 



שבירת הקיר אמורה לקדם פרויקט ארכיאולוגי בירושלים. פרידמן, שנמנה עם הצוות שגיבש וניסח את תוכנית השלום, הפך אותה מראש למוצג ארכיאולוגי.
בפרק "כלל גדול" במשנה במסכת שבת נמנות ל"ט המלאכות האסורות בשבת. אחת מהן היא מכה בפטיש. מי שמכה בפטיש על סלע נחשב כמחלל שבת וכחייב. השגריר פרידמן הוא יהודי דתי, אבל ספק אם הוא מודע לעובדה שמכה בפטיש בעיתוי מסוים היא מעשה חמור ופסול. על פי התלמוד זאת בדיוק המשמעות המדינית של הנפת פטיש הברזל במנהרה בסילוואן.  
 

השגריר פרידמן לא חילל שבת חלילה. אבל העיתוי של המעמד התקשורתי והצילום שלו כשהוא מניף פטיש בהתלהבות דתית ושובר קיר מתחת לכפר פלסטיני במטרה לקדם מפעל ארכיאולוגי ישראלי לא יכול היה להיות גרוע יותר מבחינת המדיניות האמריקאית הנוגעת למזרח התיכון. והעיתוי אומלל במיוחד מבחינת המאמצים שהשקיע עד כה הבית הלבן בקידום תוכנית השלום. 
 
בשבוע שעבר הסתיים הכינוס בבחריין שהוגדר כ"סדנה כלכלית". עצם קיומו והעובדה שלקחו בו חלק נציגים בכירים ממדינות המפרץ וגם נציגים ממדינות מערביות - אם כי פחות בכירים - היו הישג שנזקף לזכות ארה"ב. 
 
לא ברור אם אכן ארצות המפרץ וסעודיה בראשן הבטיחו רשמית שיתרמו סכומי עתק לתוכנית הסיוע הכלכלית לפלסטינים, ולא פורסמה בתום הסדנה בבחריין ידיעה רשמית ומוסמכת שדיברה על הבטחות לתרומות מצד מדינות המפרץ. אבל יש להניח שג'ארד קושנר, יוזם הכנס, ימשיך במאמציו להשיג תרומות וליישם לפחות חלקים מפרויקט הסיוע הענק. 
 
אבל דווקא בעת כזאת, ימים אחדים לאחר הכנס בבחריין, שהוגדר כמהלך מקדים לפרסום תוכנית השלום המקיפה, נציג אמריקאי בכיר המכהן כשגריר ארה"ב בישראל מצא לנכון להשתתף לא סתם כאורח אלא כדמות מרכזית באירוע מתוקשר כמו שבירת קיר המנהרה במטרה מוצהרת ומופגנת לקדם פרויקט ישראלי ארכיאולוגי. וכמו כדי להדגיש ולהעצים את האופי הימני של הטקס במנהרת סילוואן, השתתפו בו רעיית ראש הממשלה שרה נתניהו ובני הזוג מרים ושלדון אדלסון.    
 
זה לא כל כך מקובל, אבל לא נורא. זכותו של כל שגריר להזדהות במוצהר עם מגזר פוליטי מסוים במדינה שבה הוא משרת. מותר לנשיא ארה"ב ולממשל האמריקאי להתנהל כאוהדי ואוהבי ישראל, אף על פי שזה לא מקובל במדיניות חוץ. אבל לאחר שהשגריר והממונים עליו בוושינגטון הכינו תוכנית שלום וכשהם שואפים להשיג פתרון מדיני לסכסוך - הם חייבים כתנאי ראשון להצלחה לא רק לשמור על מעמד של מתווכים, עם יחס מאוזן לשני הצדדים, אלא לחזק ולהעצים את המעמד הזה.

ג'ייסון גרינבלט. צילום: רויטרס

 
***
 
נכון, כיהודים - ועוד דתיים - יש לפרידמן ולעמיתו ג'ייסון גרינבלט נטייה אוהדת לצד הישראלי. אבל התנהלותם בחודשים האחרונים, ההצהרות שהם משווקים וההתבטאויות שהם מפיצים לא רק חושפות את תמיכתם הגורפת בצד הישראלי, אלא גם מפגינות זלזול, ביטול ולעג לצד הפלסטיני. ככה לא מתנהגים מתווכים, ככה לא מתנהלים מי שרוצים ושואפים להביא שני צדדים נצים לשולחן המשא ומתן.
 
נשיא ארה"ב דונלד טראמפ העניק לישראל מחווה היסטורית כאשר הכיר בירושלים כבירת ישראל, העביר את שגרירות ארה"ב לירושלים, התבטא בחיוב בנוגע לסיפוח רמת הגולן והביע בו תמיכה. אלו מהלכים שזכו בצדק לסיפוק עצום בישראל. אבל זאת לא בדיוק התנהלות של מתווך, זאת לא בדיוק מדיניות של נשיא וממשל שחולמים לקדם וליישם את מה שהגדירו כ"עסקת המאה". 
 
איך זה שלא עלה בכלל בדעתו של השגריר פרידמן לבטל את השתתפותו באירוע מתוקשר ומצולם כמו שבירת הקיר במנהרה בסילוואן בזמן שג'ארד קושנר מצפה לתוצאות חיוביות מעשיות של הסדנה הכלכלית ובעת שהנשיא טראמפ ממתין בקוצר רוח לתוצאות הבחירות בישראל בספטמבר כדי לפרסם סוף כל סוף את תוכנית השלום שלו. האירוע הזה יכול להניב מסקנה אחת ברורה: בפטיש מונף לא מקדמים שלום.