כבר כמה חודשים שאני עוקבת אחרי המשפחה השנויה במחלוקת הזו דרך הפייסבוק. לפעמים אני מרעננת את דף האינטרנט במיני־אובססיה, והכל כדי שלא אפספס חלילה פוסט חדש. על פי רוב הם אינם משפחה נורמטיבית. את ילדיהם מעולם לא הכניסו למסגרות החינוך הממסדיות, גם לא הפרטיות, ואפילו לקייטנות לא רשמו אותם. "הילדים שלי לא יעברו הסללה נפשעת", כתבה האם בכמה הזדמנויות. תמונות המשפחה שהיא ובעלה מעלים אל דף הפייסבוק שלהם מצולמות רוב הזמן בטבע, בחו"ל ובארץ. הקניון היחיד שייכנסו אליו צריך להיות תחת כיפת השמיים ובבריאתה של האלוהות. אין קפיטליזם בזו המשפחה, וגם האוכל הנכנס אל פיהם הוא רק מן הצומח או מפטמתה של האם, שגם עתה, כשילדה הקטן בן 5, ממשיכה לייצר חלב ולהאכילו.



אם תשאלו לדעתי, אמונתו של אדם - כבודו. אבל הקיצוניות הזו, הדרת ילדיהם מרובו המוחלט של העולם ועצימת העיניים בכל פעם שהציביליזציה מגיחה, די מרתיעה אותי. הם גרים בבית שבנו בעצמם שני קילומטרים מקיבוץ מוכר בצפון. לא פעם ביקרו בביתם שירותי הרווחה, אבל הופתעו לגלות ילדים לבושים היטב, מסבירי פנים, שכושר הביטוי שלהם אינו נופל משל נערים יודעי דבר. וגם הארונות מלאים אוכל. "יש להם החינוך הביתי הטוב ביותר", אמרה האם ולא חייכה אל העובדים הסוציאליים. כשאלו ביקשו לבדוק מה הילד יודע על חגים, סמלי המדינה, צבעים וצורות, ענה להם תוך כדי שהוא מלקט זרדים בחצר עם אביו ואחותו. למראית עין, זה נשמע מצוין: שני הורים - הייטקיסטים לשעבר - סבורים שדרך העולם המודרני מלוכלכת מדי ורצופה מוקשים, ולכן את ילדיהם, המשכיותם, הם החליטו לחנך בדרכים אחרות, נקיות ותלויות בחסדי הטבע - שעד עתה כמעט ולא אכזב.



***



אינני יודעת מה יעשו הילדים האלו כשיגדלו. עם כל הכבוד לערכים הנשגבים של הוריהם, ירושה לא תהיה בכיסם ומסוגלות חברתית תיעדר גם היא. חכמים ומשכילים ככל שיהיו, ספק אם יצליחו לשבת באוניברסיטה ולהקשיב למרצה שאופן דיבורו והלוח הלבן שעליו הוא מקרין מצגות יישמעו וייראו בעיניהם כמו חוצנים. אם יש משהו שכן לקחו ההורים משנותיהם הרבות כהייטקיסטים בכמה חברות מוכרות, הרי הוא יכולת האלתור שספגו שם, במשרדיהם האפרוריים, והניסיון ללוות מוצר החל מסיעור המוחות דרך האבטיפוס ועד להשקתו בשוק.



את הערבים הם מבלים עם ילדיהם סביב מדורה, בשירים, במשחקים שהמציאו ובשיח. אבל בבקרים, כשילדיהם יושבים על שולחן העץ הירקרק ופותרים שאלות במתמטיקה ופילוסופיה לעתים, הוריהם עסוקים בהמצאות. כן, קראתם נכון, המצאות (!) שיעזרו לכל מי שאין נפשו חפצה באורח החיים שמציע העולם, לשאת את חייו, את זיכרונותיו ואת ילדיו ולעבור אל המקום שבו פרי ההדר נקטף בטרם מושפרץ עליו חומר מחטא. הם כבר המציאו גשר מתקפל המסייע במעבר מגדת נהר אחת לשנייה, כלי בית חכמים, עטיפות מיוחדות לדפים, למחברות ולתמונות שנדבקות ואינן מורגשות, ואפילו מגל כזה, שיודע לקצור מבלי לזרוע הרס בשדה.



אינני יודעת כמה המצאותיהם מחדשות משהו לעולם, אבל פעם הם כתבו שמיד לאחר שהם בונים את המוצר, ילדיהם הם אלו שמשתמשים בו לראשונה. אם הם מצליחים לתפעל אותו, הרי הוא מצוין ויכול להימכר בקלות במחיר עלות (אחרי הכל, קפיטליזם לא בבית ספרם). תתפלאו, אבל בזכות הפעילות בפייסבוק וחנות האינטרנט העצמאית שפתחו - כי אחרי הכל, מתוך שדה מבודד קשה למכור - רוכשים מהם לא מעט אנשים שיוצאים למחנאות ארוכה או לניסיון ראשוני בדרך חיים שנויה במחלוקת, כמו שלהם. על הדרך, עם המוצר, הם שולחים גם חוברת הדרכה על ניהול חיים נכון ולא מוכתב מראש. שניהם מציבים את המצאותיהם המשוגעות בראש מעייניהם - וילדיהם, יחד איתם, יד ביד, מעלים שאלות, ממציאים המצאות, משייפים, צובעים ובונים. "פעם רציתי להיות טייס", כתב האב בדף הפייסבוק שלו לא מזמן, "אבל כשהבנתי שכבר המציאו את המטוס, ויתרתי". הפוסט היה אמור להיות הומוריסטי. אני, אל נא תכעסו עלי, ראיתי בו משהו די טרגי. אולי חדוות ההמצאות, הבנייה מאפס והרצון לגלות את המעט שעוד נסתר דחפו את הזוג הזה לצורת החיים הזו? והאם לילדיהם יש אותו הדחף? ספק.



***



כשאני קוראת את הפוסטים שלהם, משום מה, מבין כל הממציאים - ובהם בל, גליליי, האחים רייט, ואפילו דב מורן (הוא משלנו) - עולה בראשי ממציא אחד, על גבול הלא שפוי, שהקדיש את חייו כדי שיכירו בהמצאתו וביכולותיו, שלא היו נשגבות במיוחד. זה היה פרנץ רייכלט, חייט צרפתי יליד אוסטריה שלא הסתפק בתפירת חליפות ובתיקון מכפלות. אף שמתפרתו הייתה מוצלחת, הוא רצה יותר! השמיים קסמו לו עוד מילדותו, והבעירה הזו בשינוי סדרי העולם לא נתנה מנוח לדמיונו ולנפשו. קצת לפני 1910, באחד הימים, כשעיין בעיתון שרכש מהילד החינני בעל הקסקט, קרא דיווח ולפיו בשנים האחרונות עלה מספר הטייסים הנהרגים בתאונות תעופה. והוא, בהיותו חובב שמיים וטיס, הרגיש איך כל מוות מוקדם ומיותר שכזה מפנה אליו אצבע מאשימה ובצרפתית אומר לו "!Votre faute" (באשמתך). בכל אותו היום ההוא לא הכניס דבר מה לפיו, וגם כשהגישה לו אחת התופרות קרואסונים חמים מהקונדיטוריה הקרובה, סירב. למעלה מכך, הוא אף שחרר את רוב העובדים מוקדם, וכששאלוהו לפשר הדבר, ענה "היום - חג".



בלילה ההוא ישב רייכלט לבדו במתפרתו הגדולה והצמיד חוט למחט. הוא יצר סרבל גדול וחיבר אליו כמה מוטות, ולבסוף קשר חופת משי שתשלים את מה שעלה בראשו. בדמיונו ראה איך טייסים צונחים עת מנוע המטוס מתחיל לעלות באש ונופלים בטוחים ארצה. הוא אפילו התאמן לקראת הראיונות שייתן לתקשורת הצרפתית והעולמית ובייחוד לקראת הרגע שבו יישאל "מה סוד סרבלי התעופה שלך?". רייכלט הבטיח לעצמו שיצטנע, אין קסם באנשים המחשיבים את עצמם. ניסיונות הצניחה הראשונים שלו לא עלו יפה. בכל פעם שיצר משהו חדש, מצנח או סרבל, קשר אליהם בובה במשקל אדם, לחש לה כמה מילים על איתנות והשליך אותה מהחלון, נשמע שניות אחר כך קול חבטה מהמדרכה למטה - וכמה קללות עסיסיות משכנות עסיסיות עוד יותר נשלחו אל עבר החייט המשוגע והמאוכזב מהחלון העליון.



הוא האמין בעצמו, רייכלט, בדיוק כמו הזוג הזה. הוא ידע כי לא במתפרה חמה ורועשת ייעודו, כי אם בהצלת חייהם של מלח העם הצרפתי. וגם כשהפיתיון - בדמות כסף רב הנכנס לכיסו בסוף כל חודש - היה גדול, הוא לא ויתר. אצל הזוג הזה, הצמחוני, המאושר, הממציא, עוד רחוק הסוף, הילדים עוד צעירים ואת דרכם הם רק התחילו. ולדברי האב, עוד המון המצאות מתבשלות בראשו (אשרי אשתו שהסכימה לכל זה).



סופו של רייכלט היה קצת שונה. ביום ראשון, 4 בפברואר 1912, הוא עמד בקצהו העליון של המפלס הראשון של מגדל אייפל, כמדומתני, 57 מטר מעל פני הקרקע, לבוש בחליפת הצניחה החדשה שהמציא. כשניסו להניאו מהמעשה אזרחים, חבריו, העיתונאים שהיו במקום ואפילו גסטון הרוויו (ממציא אחר) - צחק לכולם, פנה לגסטון ואמר לו "אתה הולך לראות איך ה–72 קילו שלי והמצנח שלי ייתנו לך את התשובה הטובה ביותר". מיד עלה על שרפרף קטן, פרש זרועותיו לצדדים, המתין 40 שניות, צעק לקהל הרב למטה "נתראה בקרוב" וקפץ אל מותו.



כשנאסף אל אבותיו, עיניו נותרו פתוחות, כמו מביטות אל השמיים שכה אהב. העולם הזה כל כך ראוי שנתנגד לו - הוא הרוויח את זה ביושר אחרי הכל, לא? המון חולות רעות יש פה, בדמות הבצע ומכונות הייצור שבהן גם אנחנו עוברים, לעתים מבלי שישאלו אותנו בכלל. אבל יש אנשים, יחידי סגולה, המתעלמים מאזהרות, מהפחדות וממהלך חיים לא קונבנציונלי, פורשים ידיים ועפים. לפעמים ינשמו אוויר פסגות ולעתים יתרסקו על פני הקרקע, אך בשני המקרים יידעו כי ניסו. לפעמים אני כועסת עליהם, כמה טיפש צריך להיות? ולפעמים, כמו עכשיו למשל, אני מקנאה בהם כל כך ולא מצליחה להיזכר מתי בפעם האחרונה פרשתי ידַי לצדדים ואמרתי "יאללה נו, קה סרה, סרה".