להפסיק את ההצגה: בשקט, מתחת לרדאר, עבר גל ההתפטרויות והאיומים של סופרים ובמאים נגד מפעל הפיס בעקבות פרשת סרט התהילה לפרקליטת השטנים לאה צמל. בשקט, אף על פי שאמות הספים אמורות היו לרעוד, ובעקבותיהן צריך היה לבחון מחדש את כללי המשחק בין המדינה הציונית לבין מי שמשתמש במשאביה כדי לחתור תחת עצם הקיום שלה. לבחון ולבטל את הפרסים, המענקים והתמיכות שמחולקים ליוצרים ולמוסדות תרבות ישראליים, ובהמשך לתעל את המסים שייחסכו לעקירת שורש הבעיה - המלכוד שגורם למדינה הציונית לממן ולטפח את מי שמנסה למוטט אותה מבפנים.
הדרמה החלה, כמובן, בהחלטה שגרתית של ועדת פרס בפסטיבל קולנוע לא חשוב בשם דוקאביב. כמקובל, הפרס הראשון ניתן למי שהציג את אויבת המדינה לאה צמל כדמות נערצת לחיקוי, כאישה "מעוררת השראה". על המוטיבציה של הבמאים אפשר ללמוד מהדיווחים על מסע ההופעות שלהם עם הגיבורה הראשית בחו"ל. הסרט האנטי־ ישראלי זוכה, כמובן, לעניין רב כשהבמאית רייצ'ל לאה ג'ונס מציגה את צמל המופלאה כמי שנלחמת במדינת ישראל המושחתת והכובשת.
מחאת הורים שכולים הובילה את מפעל הפיס לבחון מחדש את הענקת הפרס הזה ולמשוך יד מדוקאביב בעתיד. מכאן התארגנה מתקפת חרמות, התפטרויות ואיומים של הקוזאקים הנגזלים. שניים מחברי ועדת פרס ספיר לספרות הודיעו על התפטרותם כמחאה, שתי שופטות מוועדת פרס לנדאו לקולנועניות הכריזו כנ"ל, עוד חברה של מועצת מפעל הפיס הצטרפה למאיימים, הפגנה התארגנה מול בית מפעל הפיס, ויפה מכל - עורכי כתב עת ספרותי עלום הודיעו שהם מוותרים על 22 אלף שקל שקיבלו ממוסד ההגרלות הלאומי. ובד בבד, סופרים שמועמדים לקבלת פרס ספיר הסירו מועמדות.
על פי ניסיון העבר, גל האיומים יגרום לשרים ופונקציונרים לחטוף רגליים קרות, והתוצאה הסופית תהיה התקפלות. כך תצליח שוב קבוצה שולית של "יוצרים" לאייש כמעט את כל המשרות בפורומים המעצבים את התודעה הציבורית. כך היא תמשיך להנציח את עצמה - מחלקת לחבריה את מרבית הכיבודים, מבטיחה דור עתיד של "יוצרים" בצלמה ובדמותה. ביחד הם ימשיכו להציף אותנו בפירות הבאושים הרוחניים שלהם, אלו שמרעילים את סדר היום הלאומי וקוראים תיגר על הבסיס הרעיוני של שיבת ציון.
העובדה שהשיטה הזו מתקיימת ומונצחת היא מחלה שמאפיינת את הליכוד מאז עלייתו לשלטון ב־1977. היה זה מנחם בגין שהסגיר גם את התחום התרבותי־חינוכי למחנה היריב, מחלק את רוב פרסי ראש הממשלה ודומיהם למי שחותר תחת הבסיס שלו ושל מגילת העצמאות. מאז ועד היום רוב הציבור מצביע עבור תפיסת עולם אחת, ואילו הנבחרים מממנים ומטפחים את כוהני ההפך הגמור. כך רוב מנהלי הקרנות, הלקטורים, השופטים בוועדות פרס וכל דומיהם עשויים מעור אחד - פוסט־ציוני במקרה הטוב. כך אנחנו מתערבלים בתוך מעגל שוטה שתמיד ינצחו בו הסופרים, הבמאים והיוצרים שמרעידים את האדמה תחת רגלינו. והמעגל הזה ימשיך להדריך כל במאי וסופר מתחיל, לכוון את היצירה שלו בדיוק להיכן שרוצים קובעי העתים, אלו שמחלקים את הכספים והפרסים. כך תמשיך הדמוקרטיה הציונית להושיט יד עזר למבקשי נפשה.
ישנן שתי דרכים לשים קץ למלכוד הזה. האחת - טיפוח יצירה אלטרנטיבית, שלכל הפחות לא תחתור תחתינו ולא תצדיק את הטרוריסטים והאויבים. זו דרך הכרחית, אבל היא תיתן פרי רק בטווח ארוך. הדרך השנייה פשוטה ומיידית: להפסיק את ההצגה. אם סופרים ויוצרים מעמידים לנו תנאים דסטרוקטיביים עבור עצם ההסכמה שלהם לקבל מאיתנו כספים, צריך לבטל את הכל. שלא יהיו פרסים, מענקים ותמיכות. לא בקרנות קולנוע, לא בתיאטרון, לא בוועדות פרס. ומי שרוצה לחפור לציונות בור וכל עוד הוא לא עובר על החוק, שיממן את החפירה בעצמו. את המסים שלנו נשקיע במקומות אחרים. לפחות כך מהרסייך ומחריבייך לא ימומנו על ידייך.
בעיית היסוד הפוליטית
העיסוק בערביי ישראל הפך לאחרונה לפופולרי במיוחד. זה לא רק השמאל שבונה אסטרטגיה של הגעה לשלטון דרך חיבור עם המפלגות הערביות. זה לא רק הגנרלים של כחול לבן שהזמינו את איימן עודה לנאום איתם בכיכר. אפילו ראש הממשלה המיר את תיאוריית "הערבים נוהרים לקלפיות" בהסכמים חשאיים עם חברי הכנסת הערבים, ושלח את נתן אשל לכתוב מאמרים פייסניים ב"הארץ" וב"מקור ראשון".
אלא שכל זה לא מפצח את בעיית היסוד הפוליטית של הערבים בישראל: סדר היום האנטי־ציוני של כל הרשימות והמפלגות שעל המפה. לכן גם אם ברור שמרבית האזרחים הערבים לא שמים את פלסטין על ראש שמחתם, עדיין הם שוב ושוב שולחים לכנסת רק נציגים של אבו מאזן ופלסטין השלמה. אלו שדוחקים אותם לשוליים, במקום לקדם ולשלב אותם בחברה הישראלית.
יהודים שחשופים לערבים ישראלים, כמו גם מחקרים שנעשו בשנים האחרונות, מלמדים עד כמה רחב המנעד שבתוך האוכלוסייה הערבית שלנו. אומנם יש לא מעט עזמי בשארה וקיצונים אסלאמיים, אבל אלו בהחלט לא הרוב. למעשה, מרבית המצביעים לא מדרגים את הקמת פלסטין, ואפילו לא את מנגנון עידוד הרצח של אבו מאזן כמשהו שנמצא ברשימת העדיפויות שלהם.
לרבים מערביי ישראל טוב כאן, במדינת העם היהודי. הם גם מבינים עד כמה שפר עליהם מזלם לעומת אזרחי מדינות ערב וגם לעומת מרבית אזרחי העולם. בעיקר הם רוצים לשפר את מצבם הכלכלי, האישי והציבורי. מרחיק מכל: עשרות אחוזים מהם רוצים להשתלב בחברה של מדינת ישראל, גם אם היא ציונית. לא לשנות, לא להרוס, לקבל את החברה כמו שהיא, כשהיא מצדה תקבל גם אותם כחלק בלתי נפרד ממנה.
רק באחרונה צוטט אחד הדוברים בכנס הרצליה, נאיף אבו סוויס מרמלה שאמר: "רוב ערביי ישראל רוצים שותפות במדינה, רוצים ייצוג של שר ערבי בממשלה, ומה שמעניין אותם זה לא הבעיה הפלסטינית אלא התשתיות והחשמל". שקלול סקרים ומחקרים שבוצעו בשנים האחרונות מוכיח שזה אכן מה שמניע לפחות את חצי מערביי ישראל.
ובכל זאת, בכל פעם שיש בחירות אנחנו מקבלים את אותם פרצופים, אותן עמדות. ולא להתבלבל, מבחינת העוינות למדינת ישראל, מבחינת חוסר הנכונות לקבל אותנו כמו שאנחנו, אין שום הבדל בין זועבי וזחאלקה, לבין עודה ואחמד טיבי. כולם, כל חברי הרשימות הערביות, מציבים את פלסטין וביטול המדינה היהודית כסעיף הראשון, החשוב ביותר במצע שלהם. הם מתבטאים ומתפקדים כאויבי המדינה.
שוב ושוב, לפני כל מערכת בחירות עולה השאלה אם חד"ש, טיבי ובל"ד ירוצו ביחד או לחוד. רק לא עולה השאלה איפה הרשימות שמייצגות את ערביי ישראל, את הרצון האמיתי שלהם, כפי שזה משתקף מכל מחקר וסקר. איפה המפלגה שתהיה פרו־מדינת ישראל, ורק תניף דגל של השתלבות ושוויון אישי. לא שוויון לאומי לערבים, כזה שיעקר את החזון של הרצל, ז'בוטינסקי ובן־גוריון, אלא שוויון אישי בזכויות ובחובות, שוויון בגישה ובהקצאת משאבים. ביום שבו מספיק בוחרים ערבים יקבלו אומץ כדי לשלוח נציגים כאלו לכנסת, נדע שנפל דבר אצל ערביי ישראל, ואנחנו חייבים לחבק אותם ולהגיב בהתאם.