שלושה סעיפים נוטים להתבלבל במסגרת הדיון על מחאת עולי אתיופיה. הראשון - מה מצבם הריאלי של עולי אתיופיה (תעסוקה, חשיפה לגזענות, חינוך, אלימות). יש לזה תשובה: מצבם משתפר מהר, אבל עוד רחוק מלהשביע רצון. השני - מה מרגישים עולי אתיופיה. התשובה ניתנה בשבועיים האחרונים, וגם בהפגנות קודמות. היא מעוגנת גם במספרים. לדוגמה, מחקר של מכון ברוקדייל משנת 2012, שזיהה כי 31% מעולי אתיופיה הוותיקים מעידים על יחס שלילי מצד יהודים אחרים. אגב, זו הייתה ירידה לעומת 43% שנרשמו כמה שנים קודם לכן.
הסעיף השלישי נוגע לשאלה מה מרגישים שאר הישראלים ביחס ליהודים ממוצא אתיופי. הנה דרך אחת להשיב על השאלה הזאת. בארבע השנים האחרונות מוצגת למדגם של ישראלים בקשה לדרג קבוצות שונות על פי תרומתן לשגשוג המדינה. כלומר, לא כמה הן תורמות, אלא כמה אתם חושבים שהן תורמות. המכון למדיניות העם היהודי אוסף את הנתונים ומנתח אותם. באופן קבוע, בראש הרשימה ניצבים החיילים. באופן קבוע, בתחתית הרשימה ניצבים ערבים מוסלמים וחרדים. גם בני העדה האתיופית מדורגים בסולם של בין 1 (תרומה שלילית) ל־4 (תרומה מאוד חיובית). כפי שאפשר לראות בגרף, נדמה שהישראלים משפרים בהדרגה את דעתם על תרומת בני העדה האתיופית. יהיה מעניין לראות בשנה הבאה אם ההפגנות הביאו לשיפור נוסף או לנסיגה.
הנה שאלה נוספת. הציון הממוצע של יוצאי אתיופיה על פני ארבע שנים הוא 3.2 מתוך 4. האם זה ציון גבוה או נמוך ביחס לתרומתן של קבוצות אחרות? כבר אמרנו שחרדים מדורגים נמוך יותר, וגם בחורי ישיבה וערבים. וגם מתנחלים. וגם אנשי שמאל, מה שבתקופת בחירות נהוג לכנות "שמאלנים". מעניין יותר להשוות את העולים מאתיופיה עם עולים אחרים. עמית המכון נוח סלפקוב ערך השוואה כזאת בינם לבין עולים מרוסיה ומצרפת. גם אלה שתי קבוצות בולטות של עולים, אבל כאלה שבאו ממדינות שהפער התרבותי בינן לבין ישראל קטן יותר, ושצבע עורן לבן. נבדוק את אחת מההשוואות האלה. נשתמש בנתוני סקר 2019, שערך פרופ׳ קמיל פוקס. כפי שאפשר לראות בגרף, הציונים כמעט זהים.
והנה עוד עניין קטן, אולי גדול, זה בטח תלוי בעמדתכם הפוליטית. בשבועיים האחרונים נשמעו טענות שעל פיהן התמיכה בהפגנות עולי אתיופיה באו מארגוני שמאל המעוניינים לעשות בהן שימוש כחלק מאסטרטגיה כללית לערעור השלטון. האם הטענות נכונות? זו שאלה עובדתית, שלא בדקנו. בדקנו שאלה אחרת: האם יש פערים גדולים ביחס לעולי אתיופיה על פי הגדרה פוליטית? התשובה היא לא. פה ושם, משנה לשנה, יש הבדלים קטנים, אבל כאשר עושים את הממוצע של ציוני ארבע השנים מקבלים תמונה של אחידות.
ובכל זאת, אפשר אולי לנחש מאיפה באות הטענות הללו, ועל איזה סנטימנט ציבורי הן נשענות. לפני ארבע שנים, באפריל של שנת 2015, נערכו הפגנות
סוערות, חלקן אלימות, של עולי אתיופיה. בעקבותיהן, ראש הממשלה, אותו אחד, אמר שלאף אחד אסור לקחת את החוק לידיים. בעקבותיהן שאל המכון לדמוקרטיה, במסגרת סקר "מדד השלום", את השאלה הבאה: "ראש הממשלה אמר כי עוד בטרם בודקים את טענות המוחים האתיופים, ההתנהגות הסוערת של המפגינים לא הייתה ראויה, כי לאף אחד אסור לקחת את החוק לידיים. האם אתה מסכים או לא מסכים עם אמירה זו?".
ובכל זאת, אפשר אולי לנחש מאיפה באות הטענות הללו, ועל איזה סנטימנט ציבורי הן נשענות. לפני ארבע שנים, באפריל של שנת 2015, נערכו הפגנות
סוערות, חלקן אלימות, של עולי אתיופיה. בעקבותיהן, ראש הממשלה, אותו אחד, אמר שלאף אחד אסור לקחת את החוק לידיים. בעקבותיהן שאל המכון לדמוקרטיה, במסגרת סקר "מדד השלום", את השאלה הבאה: "ראש הממשלה אמר כי עוד בטרם בודקים את טענות המוחים האתיופים, ההתנהגות הסוערת של המפגינים לא הייתה ראויה, כי לאף אחד אסור לקחת את החוק לידיים. האם אתה מסכים או לא מסכים עם אמירה זו?".
עכשיו נחשו איך התפלגו התשובות על פי מפתח מפלגתי. האם הן היו זהות - מכיוון שלכולם דעה חיובית זהה על עולי אתיופיה? או שמא הן היו זהות - מכיוון שכולם נגד לקיחת החוק לידיים? או שמא היו שונות - מכיוון שהשאלה איננה על צדקת עולי אתיופיה אלא על יחס המשיבים לממשלת נתניהו?
האפשרות השלישית היא כמובן הנכונה. ובמילים אחרות, צריך להפריד בין היחס לעולי אתיופיה לבין היחס להפגנות מחאה נגד ממשלת ישראל. בקרב מצביעי מרצ (29%), המחנה הציוני (21%) והרשימה המשותפת (27%) היה שיעור ניכר של משיבים שבכלל לא הסכימו עם ראש הממשלה. משמע, הם חשבו, כנראה, שלעולי אתיופיה מותר לקחת את החוק לידיים. נסו לדמיין את אותן קבוצות משיבות על שאלה זהה הנוגעת להפגנות סוערות נגד הסכמי אוסלו.
לעומתם, בקרב מצביעי הליכוד (66%), יהדות התורה (69%) וישראל ביתנו (59%) רוב משמעותי "מאוד הסכימו" עם נתניהו. נסו לדמיין גם את אלה משיבים על שאלה זהה הנוגעת להפגנות נגד הסכמי אוסלו.