מטרור הבלונים ועד חוק החסינות, העובדות הן עניין משני עבור נתניהו

1. איש הגרניט: ביום שישי לפני שבוע התקיימה האזכרה הממלכתית השנתית לראש הממשלה המנוח יצחק שמיר ורעייתו שולמית. שניהם מתו בתמוז, לפני שבע ושמונה שנים. האירוע היה צנוע, כמו יצחק ושולמית עצמם. נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין הגיע ואף נשא דברים. את מפלגתו של שמיר, הליכוד, ייצגו ארבעה ח"כים, מתוך 35 מכהנים: שר המדע והדיפסטייט אופיר אקוניס, השר לאי־כיבוד פסקי דין (והמשפטים) אמיר אוחנה וחברי הכנסת עוזי דיין וגדעון סער. איפה היו 31 האחרים? כנראה עסוקים מדי. ארבעה מנהיגים בסך הכל היו למפלגת השלטון. שלושה אינם בין החיים. הרביעי מכהן. מכל אלה, המשימה של שמיר הייתה הבעייתית מכל: להיכנס לנעלי הענק של מנחם בגין. לעשות את זה תוך כדי תנועה. להעמיס על כתפיו מפלגה ומדינה ולמלא את הוואקום שהשאיר האייקון בגין. הוא מילא את המשימה הזו כנגד כל הסיכויים, ובהצלחה רבה. 
 

בשנה האחרונה שוטף פרץ של נוסטלגיה "שמירית" את הליכודניקים, ולא רק אותם. רחש קל של געגוע. ממרחק הזמן הקלקולים מיטשטשים, היתרונות מובלטים. שמיר היה ראש ממשלה טוב, פטריוט ישראלי אמיתי, אחד המנהיגים הצנועים והנחושים שידענו. הייתה לי הזכות להכיר אותו לא כעיתונאי אלא כפעיל ליכוד צעיר מסניף חולון. משנותיו באצ"ל ובלח"י (בכינוי "מיכאל"), מעלליו מסמרי השיער במוסד, דרך הכנסת, הממשלה, תפקיד יו"ר הכנסת ועד המשימה הלא פשוטה של הנהגת המדינה, שמיר עשה את הכל בשקט, בצניעות, בדייקנות. לא היה בו שיגעון גדלות. הוא לא ראה בעצמו כמתנת האל למדינת היהודים ולאנושות, אלא להפך: הוא הביט בנס ששמו מדינת ישראל בענווה וביראת כבוד. הוא הכיר בגודל ההזדמנות ההיסטורית הבלתי חוזרת שנקרתה בפני היהודים, אולי בפעם האחרונה. 
 

אפשר להסכים עם דעותיו או לחלוק עליהן, אי אפשר לערער על העובדה שעבורו ישראל הייתה לפני הכל. הרבה לפני עצמו. צחי הנגבי, שהיה ראש לשכתו תקופה מסוימת, מספר שלא היה אפשר לראות על שמיר את ייסורי התפקיד, הלחצים העל־אנושיים ונטל האחריות האדיר. האיש היה עשוי מסלע גרניט. רק לפעמים, כשהיו נוסעים במכונית השרד לבדם, היה הנגבי שומע את שמיר ממלמל מהמושב האחורי "קשה, קשה".
 

בטקס האזכרה דיברו שני נכדיו של שמיר, מיכל דיאמנט ואלעד שמיר. ראוי להקשיב להם: "ערך שהיה חשוב לסבא במיוחד היה נושא האחדות. הוא שב ומדבר עליו בנאומיו ובספריו", אמרה דיאמנט, "כוחנו באחדותנו מול אויבינו ומבקשי נפשנו", ציטטה את סבה, "...המחלוקת בינינו אומנם דמוקרטית, היום אין יורים איש ברעהו, לא בארץ ישראל, זוהי מלחמת בחירות. יש להוריד את פרופיל ההתכתשות הלאומית", אמר שמיר באחד מנאומיו. כאן הוסיפה דיאמנט: "מדובר במסר חשוב מאין כמוהו, מן הראוי שיחלחל גם להנהגה הנוכחית, שחלק מחבריה מכבדים אותנו היום בנוכחותם כאן".
 

ביום האזכרה פרסמה דיאמנט מאמר ב"הארץ". יש בו אמירות מדהימות שעברו מתחת לרדאר: "בימים אלה, בהם נראה שהפוליטיקה הישראלית הולכת ומאבדת את הכיוון, יש הזדמנות להיזכר שהטירוף של היום איננו מחויב המציאות. בין ראש ממשלה המחליף עמדות בהתאם לטובתו האישית בלבד, לבין מועמד לראשות הממשלה שנראה כי הוא חסר עמדות לחלוטין, יש גם אפשרות להנהגה אחרת".

"שמיר", כתבה הנכדה, "לא היה זקוק לסקרי דעת קהל כדי לקבל החלטות, וגם לא היה צריך יועצים שילחשו באוזנו לפני כל התבטאות פומבית. היו לו עמדות ברורות, הוא לא חשש להביע אותן ולפעול לאורן. שמיר לא האמין בפתרונות־פלא מיידיים, אף על פי שהם היו מזכים אותו באהדה מיידית, והוא נשאר איתן בדעותיו הימניות... הוא אמר שהבעיה היא אובדן דרך, אין אונות מחשבתית, לא אובדן כוח. השקפה שונה כל כך מזו של העומד בשלטון כיום, אשר מתוך חשש להמשך שלטונו רק מעודד רפיסות מחשבתית סביבו".
 

דיאמנט המשיכה: "שמיר חטף מהתקשורת, עיתונאים לא אהבו אותו... למרות זאת הוא הקפיד על כבודה ואף טען בתוקף כי העיתונות מהווה את אחת מאושיותיה של המדינה הדמוקרטית. הוא תמך באופן עקבי בממשלת אחדות, מתוך מחשבה על טובת הציבור, ולא בגלל ספין... בניגוד להנהגה של היום, המעודדת פילוג מתוך צרכים פוליטיים, שמיר נחרד מפילוג והקפיד לציין תמיד כי עוד לפני השלום עם שכנינו דרושים שלום פנימי ואחווה בתוך עם ישראל... הוא האמין בעלייה המונית ופעל בהתאם, כיום ברור שצדק... ראשי המדינה היום, לעומת זאת, עוסקים בסוגיות כמו חוקי חסינות ונוסחאות משפטיות שיאפשרו את פיזור הכנסת או את ביטול הפיזור (תלוי בסקר היומי)... שמיר לא התעניין בכסף, לא פעל משיקולי אגו ולא העריך אנשים שמניעיהם כסף ואגו".
 

הנכד, אלעד שמיר (בנו של יאיר), אמר: "ברמה הלאומית, הגעגוע גדול. שאלות רבות צפות בראשי, ודמעות נקוות בעיני: היכן האחדות אותה נלחמת לקיים? היכן הדוגמה האישית, דרך הארץ וטוהר המידות? היכן האהבה? האהבה לעם כולו ולארץ. הלוואי שהמנהיגות היום תעצור לרגע את המרדף אחר הסטטוס, הרווח המיידי והתחרות על הכותרת של אתמול, ותביט בעיניים של ילדינו כולנו... אין לנו ארץ אחרת, כולנו כאן אחים ובני דודים, רבים הם האנשים שאיני מסכים איתם על הרבה נושאים, אך אני אוהב אותם. גורלנו שזור זה בחיי זה. אנחנו פוגשים כאן כל שנה, וראוי לציין שזו השנה הראשונה שאנחנו לא פוגשים בהם, את נציגי העדה האתיופית שזוכרים לסבא זכר נעורים. מנהיגותו חסרת התקדים ונחישותו לפעול בכל דרך אפשרית להביאם לציון... אני זוכר את דמעות ההתרגשות של סבא בהגיעתם לנמל התעופה בן־גוריון, את הדמעות של אדם שהיה כסלע איתן וראה כיצד הציל את אחיו והביאם לחוף מבטחים... בכאב גדול אנו חווים בימים אלה את התסכול והכעס, העלבון והכאב של העדה האתיופית. זו אינה המציאות אליה ייחל ופעל, עלינו לעשות כל שביכולתנו לאחד את העם על כל צבעיו וגווניו... אנחנו כולנו אוהבים אתכם, וסבא אהב אתכם עד מאוד...".
 

2.הגרסה הצרפתית
 

בתקופת שמיר, הליכוד הייתה עדיין תנועה לאומית־ליברלית. שמיר היה זה שהגה ודחף את חקיקתם של חוק יסוד: חופש העיסוק, וחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שעברו בכנסת בתקופתו. כן, אני יודע שהיום קשה להאמין. ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, זה שהחליף את שמיר בהנהגת הליכוד, לא כיבד את האזכרה בנוכחותו. נתניהו לא הגיע השנה גם לאזכרה של בגין. נו, טוף, כמו שנהג שמיר המנוח להגיד. מי הם בגין ושמיר אל מול הנצח? מה הם עשו בשביל מדינה? מי שעומד לשבור את שיא הכהונה של בן־גוריון, זה ביבי, לא הם. אז שינוחו בשלום.
 

האוטוביוגרפיה שכתב שמיר לאחר שפרש מפוליטיקה ("סיכומו של דבר") תורגמה לכמה שפות. בגרסה הצרפתית, שיצאה לאור כמה שנים לאחר המקור העברי, יש קטע לא קצר וממש לא מחמיא על נתניהו, שאותו כינה שמיר "מלאך חבלה". הנה כמה ציטוטים מתוכו: "החלטתי לתמוך בבנימין נתניהו כמועמד הליכוד בבחירות הייתה ללא ספק אחת הטעויות הגדולות שעשיתי. מבלי להתעכב על נתניהו או לספק את האנשים בסיפורים לא נעימים אודותיו, אני צריך לפרט את סיבת ההחלטה המצערת. ראיתי אז רק אדם אחד המסוגל לנצח בבחירות כדי לסלק ממשלה שהייתי בטוח שמעמידה בסכנה מדי יום את המדינה היהודית. מועמדים לא חסרו בליכוד. היו כאלה עם המלצות יותר מרשימות והרבה יותר מנוסים. רובם עבדו איתי, הכרתי אותם וכיבדתי אותם. נתניהו נראה הדינמי יותר להביא לניצחון. צעיר, מוכשר, עם הופעה נאה, מאוד אמביציוזי ויותר מכל נראה החלטי ברצונו לשמור על שלמות הארץ... הייתי צריך לשים לב יותר לבעיות הפנימיות של המפלגה, להזדעק יותר כשאופיו האמיתי התגלה לי לאט לאט ולחייב אותי לשמוע יותר את השמועות על האופורטוניזם שלו ועל האגוצנטריות שלו... לא לקח לו זמן כדי לשנות את הטון. התעלם מההבטחות שנתן לבוחריו... אין כלל ספק שהחיפוש האינטנסיבי של היתרונות האישיים של נתניהו, חוסר השכנוע הפוליטי האמיתי שלו וחוסר היושר האינטלקטואלי הגלובלי שלו, הובילו להפסד הליכוד במאי 1999... מהרגע שנתניהו נכנס לתפקיד היחסים שלי איתו נעלמו מבלי להשאיר סימנים. אחרי הכל הייתי ספונסר מאוד שימושי. בהמשך נראה כי התועלת שלי פחתה מאוד והוא בחר מיד לתפוס מרחק ממני עד למצב שלא החזיר לי מענה כשהתקשרתי אליו... מרוחק מהמסגרות הפנימיות, בלב כבד, ראיתי אותו מפרק את הליכוד, מחליש כל אינטרפרטציה ולבסוף מתפטר מהן כדי לצלול עמוק בהתפשרויות וההנאות".
 

כשהספר יצא לאור בצרפתית, יצא שמיר למסע קידום מכירות באירופה. אחד ממלוויו סיפר לי שבאחד המסעות הללו עלו לכותרות כמה ממעלליו של נתניהו בישראל. לשמיר זומנה מסיבת עיתונאים לאותו יום. הוא הורה לבטל אותה. מה עם קידום הספר, נשאל, אבל עמד בסירובו. העיתונאים ישאלו אותי על ביבי, אמר, ואני איאלץ להגיד את דעתי האמיתית. אני לא רוצה להגיד אותה על אדמת אירופה. וכך היה: מסיבת העיתונאים בוטלה.

 

3. משיא העצות
 

ובינתיים, אצל נתניהו, עסקים כרגיל. השבוע הוא הכריז על תחרות הפייק ניוז. חייבים להודות שלאיש יש חוש הומור, לפעמים. הרי יצרן הפייק ניוז הגדול ביותר בשוק זה הוא עצמו. יש לו מונופול בתחום. דוגמאות? הנה מדגם מקרי: באשר להמשך טרור הבלונים מרצועת עזה והאיפוק שמגלה ממשלתו, אמר נתניהו לפני ישיבת הממשלה האחרונה את הדברים האלה: "אני לא מתרשם מהתעמולה של כל מיני משיאי עצות למיניהם, שהם עצמם לא יישמו כשהיו בתפקיד, שלא נתבלבל הם יהיו הראשונים לבקר אותנו אחרי מבצע צבאי".
 

זה לא פייק ניוז, זה פייק בלוז. אפשר להלחין את זה. קשה להאמין שהאיש ישב שם, בישיבת ממשלה, ואמר את הדברים האלה למצלמות, מבלי ששריר זע בפניו. הרי מי שעמד בשערי אשקלון לאחר סיום מבצע עופרת יצוקה היה הוא עצמו. הוא "משיא העצות" המקורי. ההוגה והמייסד הראשון. הוא אמר אז ש"ציפי לבני וממשלת קדימה עצרו את צה"ל לפני השלמת המלאכה. אנחנו צריכים פעולה, פעולה שתסיר את האיום. יש רק פעולה אחת שתעשה את זה, וזה למוטט את שלטון החמאס בעזה".
 

הנה, בפעם הראשונה, הסיפור מאחורי אותה אמירה של נתניהו: מבצע עופרת יצוקה הסתיים ב־18 בינואר 2009. זה היה התמרון הקרקעי המשמעותי האחרון שערך צה"ל בתוך עזה, בפיקודו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי, תחת ממשלת אולמרט, שרצה להשלים את המלאכה אבל הבחירות המתקרבות, יחד עם הססנותם של שר הביטחון אהוד ברק ושרת החוץ ציפי לבני, בלמו אותו.
 

בינתיים, התנהל קמפיין הבחירות. נתניהו היה רעב, צמא ומשתוקק לחזור לשלטון אחרי עשר שנים במדבר הפוליטי. מולו ניצבו לבני בראש קדימה, ברק בראש העבודה וליברמן בראש ישראל ביתנו. לקראת סוף ינואר ותחילת פברואר 2009 נדמה היה שהמראתו של ליברמן בסקרים תסתיים בירח. הוא צלח את קו 15 המנדטים והמשיך הלאה. נתניהו, בינתיים, דימם. הסוקר־אסטרטג של ביבי באותם ימים היה ישראל בכר. היום הוא הסוקר־אסטרטג של כחול לבן. בסוף השבוע של תחילת פברואר הגיע ליברמן ל־19 וחצי מנדטים. נתניהו ירד ל־23 מנדטים, לבני 22. עוד רגע ואיווט עוקף אותם. "מה עושים?", שאל נתניהו, מיוזע מפחד. בכר זיהה את הדימום: "עזוב הכל, אמר לו, תעצור את כל שאר הקמפיין, תורידו את השלטים, תרד רק דרומה. רק שם. אשדוד, אשקלון, כל היום תהיה שם".
 

ליברמן היה מלך הדרום באותם ימים. האנשים לא אהבו את זה שצה"ל נעצר באמצע העבודה. נתניהו גמגם. לבני כנ"ל. איווט דיבר ברור. אז נתניהו ירד לדרום. התאריך היה 3 בפברואר 2009, בדיוק שבוע ימים לבחירות. בכר דיבר איתו בטלפון: "אתה חייב לשבור ימינה חזק", אמר לו. ביבי שאל מה הכוונה. "ימינה, תדבר על חמאס, תגיד שתפיל את שלטון חמאס". נתניהו נבהל. "מה, מה פתאום??", שאל בסוג של פרומו ל"מה פתאום?" שיגיד כעבור עשור לקרן מרציאנו אפרופו החסינות. "אין ברירה", אמר בכר.
 

נתניהו ידע את האמת. הוא ידע שאין לו רצון, מוטיבציה, סיבה או כוח להפיל את שלטון חמאס בעזה. אבל זה מה שהיה צריך להגיד כדי לנצח. אז הוא נתן את הרפליקה הזו. היא מונחת עד היום ביו־טיוב. האם הפיל את שלטון חמאס? לא. להפך. הוא מנציח אותו. האם הוא מתבייש? לא. להפך. הוא ממשיך עם הפוזה של "חזק מול החמאס" ומטיף ל"נותני העצות". כאילו כלום. האמירה ההיא שבוע לפני הבחירות עצרה את הירידה שלו ובלמה את ליברמן, שסיים עם 15 מנדטים. זה נגמר 28-27 לטובת לבני, אבל ביבי ניצח בגוש והרכיב ממשלה. כל השאר, היסטריה.
 

הלאה: בדיוק כמו שהבטיח עציץ קנאביס לכל אזרח, מיהר השבוע נתניהו להודיע שיעביר את האחריות על חינוך הגיל הרך לידי משרד החינוך. הוא עשה את זה אף על פי שהוא יודע שזה ספין זול, דלוח, שאין מאחוריו דבר. הוא ראש ממשלת מעבר. הוא לא יכול להעביר אחריות מכאן לשם. עשר שנים הוא לא העביר את האחריות, על אף שדרגי המקצוע זעקו. עשר שנים הוא לא נקף אצבע בתחום הזה. חוץ מזה, לא העברת האחריות היא הסיפור. התקציב, זה העניין. המדינה צריכה לתקצב את חינוך הגיל הרך ולטפל בו. לא להשליך אותו ממשרד למשרד.
 

מתישהו בתחילת השבוע הוא גם הפיץ פתאום סרטון שבו הוא מכחיש מכל וכל את כוונתו לשנות את חוק החסינות. סתם ככה, אאוט אוף דה בלו. הסיבה פשוטה: בסקרי העומק הוא מזהה זעם של מצביעי ליכוד על השקר ההוא, בראיון למרציאנו כשנשאל על חסינות. אז עכשיו הוא מכחיש שהוא עוסק בזה. הבעיה היא שהאמת הפוכה. הוא עוסק רק בזה. הרב רפי פרץ אפילו סיפר את זה לעיתונאים כשנשאל על נושאי המו"מ הקואליציוני, בטרם פוזרה הכנסת מחדש. כל עוזר זוטר של ח"כ מתחיל בליכוד יודע שזה הדבר היחיד שמעניין את נתניהו. לא חשוב איך, לא חשוב כמה, העיקר שלא יצטרך להתמודד עם החשדות נגדו. הסרטון הוא פייק מוחלט.
 

עוד דברים שאמר נתניהו השבוע: ביום חמישי, באירוע חגיגות 40 שנה למועצה האזורית שומרון, הודיע נתניהו חגיגית ש"לא ניתן לעקור אף יישוב מארץ ישראל בשום תוכנית מדינית, אנחנו גמרנו עם השטות הזו". עוד באותו ערב, בטרם יבש הדיו על ההצהרה הנרגשת הזו, התארח נתניהו בחגיגת יום העצמאות של מצרים בבית השגריר המצרי, ומסר הודעה הפוכה: "קשה לתאר איך היה נראה האזור שלנו, ללא השלום בינינו". נתניהו המשיך לפאר, לקלס ולשבח את אותו שלום, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שהוא התאפשר לאחר שישראל פינתה לא מעט יישובים. מבחינתו, אין סתירה בין הדברים. גם העובדה שפינה בעצמו יישובים (ע"ע עמונה), לא משנה. נאומיו לא צמודים לעובדות אלא לקהל המאזינים ולנסיבות האירוע.
 

4. מילצ'ן וטאטא
 

בתמלילי חקירותיו שפורסמו השבוע אצל גיא פלג, נשמע נתניהו מכחיש כי ידע על הקשרים העסקיים בין ארנון מילצ'ן למיליארדר ההודי רטאן טאטא. בספרי על נתניהו ("נתניהו, ביוגרפיה") מתוארת סצינה לילית שבה יושב נתניהו עם ניצב בדימוס זאב אבן־חן, ששכל את בתו טופז בשריפה בכרמל. פגישה לילית עמוסת רגשות שהתארכה הרבה מעל המתוכנן. בשלב מסוים קטע נתניהו את הפגישה, התנצל וסיפר שהוא חייב לסיים כי עומדים להגיע שני אורחים מכובדים. בעודו מדבר, הם הגיעו. נתניהו הציג בפני אבן־חן את השניים: מילצ'ן וטאטא. נתניהו סיפר שבאו במסוק מיוחד מירדן ואמר כמה מילים על מיזם אזור הסחר בין המדינות. לא ידע, עאלק.
 

גם סיפור המסוק הפך השבוע לפייק־מנוף־הכפשה של אנשי ראש הממשלה נגד התקשורת. בתמלילי החקירה הוא נשאל בידי תנ"צ כורש ברנור, ראש יאח"ה, אם "סידר" למילצ'ן וטאטא מסוק צה"לי כדי לטוס לירדן. נתניהו התקשה להיזכר. אחר כך הצליח. למחרת פורסם בוויינט שאת המסוק בכלל סידר ראש המוסד מאיר דגן ומדובר במסוק ירדני, לא ישראלי.
 

אם זה היה נכון, מדובר ברעידת אדמה. תת־ניצב במשטרה מטיח בראש הממשלה האשמות שווא, בעוד היועץ המשפטי לממשלה צופה בחקירה בשידור חי בלשכתו? היתכן כדבר הזה? הבעיה היא שזה לא נכון. במקרה הזה, שתי הגרסאות נכונות: מכיוון שלא הצליחו לצלוח את הבירוקרטיה הבין־מדינתית, טסו מילצ'ן וטאטא לירדן בשני מסוקים. את האחד סידר אכן נתניהו, והוא לקח אותם לגבול בין המדינות, שם המתין מסוק ירדני שסידר דגן. יש מספיק מסוקים לכולם, מתברר.
 

זה לא הפריע לנתניהו לטנף, בקולו, את מי שהיה שר הביטחון שלו, משה (בוגי) יעלון. הוא האשים את בוגי שטס במסוק לחתונת בתו. כאן מדובר לא רק בפייק, אלא בשפל חדש של מדרגה, שכף רגלו של אדם טרם דרכה עליה. מסוקים של צה"ל משרתים מדי פעם את הנשיא, ראש הממשלה או שר הביטחון. טיסתו של יעלון הייתה מוצדקת: בתו התחתנה בקיבוץ גרופית שבערבה. זה היה יום חמישי, שבו עורך שר הביטחון ישיבת מו"ג (מבצעים וגיחות) חשאית ואחר כך הערכת מצב. זו הייתה הערכת המצב הראשונה של יעלון כשר ביטחון. בכירי ממשל ישראלים טסים במסוקים עם הרבה פחות סיבות משהיו ליעלון באותו יום, ועדיין ממשיך נתניהו בקו הקבוע שלו בכל הקשור לטוהר המידות והתנהלותו האישית: זה לא אני, זה הם. למה לא חוקרים גם אותם.
 

המשפחה הזו מעולם לא קיבלה אחריות על מעלליה. תמיד רודפים אותם, מפלים אותם, מדיחים אותם. מומלץ מאוד לקרוא את הפיצ'ר שהעלה אתמול אמיר אורן בוואלה, עם תרכיז מעורר חלחלה של עדויות העובדות והעובדים במעון ראש הממשלה לדורותיהם. עדויות שלא נשמעו מעולם, בגלל עסקת הטיעון המפוקפקת שנחתמה עם העבריינית שרה נתניהו. הציבור לא נחשף לתופת המתחוללת בתוככי המתקן הממלכתי הזה, ששייך לכולנו, תופת המתוארת כאן כבר שני עשורים ומתוארת שוב בעדויות הנ"ל. והנה, גם אחרי שהורשעה, המשיכה אותה גברת להתנער מאחריות והמשיכו הסובבים אותה לטפול טענות "רדיפה" כנגד שאר העולם.

 

5. שתיקה רועמת
 

בשנים האחרונות אני משתדל להמעיט בעיסוק במעללים הללו. השחיקה קשה, המחיר האישי הנדרש כבד. היום יש כבר מספיק קולגות שעושים את זה. צריך להשקיע מחשבה רבה כדי להיזכר בשם של מישהו שעבד שם, במעון, או יועץ, או מקורב, או נאמן, או בעל תפקיד, שלא נפלט מקן הקוקייה חבול, מעונה, מיוסר ונרדף. יש כאלה שדיברו, הרוב שתקו. הקורבן האחרון הוא זאב רובינשטיין, החבר הניו יורקי של בני הזוג נתניהו ומי שנאשם עכשיו בתיק 4000. רובינשטיין, שיחסיו עם הנתניהוז אינם כבעבר, לקה השבוע בהתקף לב לא קל. כשיתאושש, מצפה לו שימוע ב־31 ביולי.
 

אבל הסיפורים והעדויות ממשיכים לזרום. ככל ששפל המדרגה נשבר בכל פעם מחדש, כך גואה מפלס הקבס. את הסיפור הבא אי אפשר לא לפרסם. הוא טרי לגמרי. תכירו את שרה גרינברג. יועצת ראש הממשלה לתפוצות. כלומר לשעבר. אני לא מכיר אותה, אבל מי שכן מתארים צעירה יוצאת דופן, מישהי שמגיעה לשירות הציבורי פעם בדור, מתנה שקיבלנו, ועוד בחינם. כמו שביבי אוהב.
 

גרינברג, בשנות ה־30 לחייה, נולדה בארה"ב ועלתה ארצה לבדה. בוגרת אוניברסיטאות הרווארד וייל בהצטיינות. יהודייה, ציונית, מבריקה, עמוסת מוטיבציה. התנדבה בעבר בצה"ל ועכשיו באה לתרום. "החלום של השירות הציבורי הציוני", מגדיר אותה אחד הבכירים שעבד איתה תחת נתניהו. "בחורה עם כישורי־על, עמוסת מוטיבציה, מכירה את יהדות ארה"ב לפני ולפנים, נערצת ממש, נכס אמיתי", מספר עליה בכיר אחר. אחרי עזיבתו של היועץ המדיני יונתן שכטר, נשאבה גרינברג גם למשבצת הזו, באופן לא פורמלי. "היא היחידה שהייתה מסוגלת לעבור על הטקסטים שביבי כתב באנגלית", מוסיפה מישהי שעבדה שם, "הגענו למצב שלא הבנו איך תפקדנו לפניה".
 

רק בעיה אחת הייתה לגרינברג, כנראה. היא הייתה אישה צעירה ויפה. כשבעה חודשים בערך לאחר שהגיעה, החלו לטפטף לכיוונו של ראש הסגל (ואחר כך מנכ"ל המשרד) יואב הורוביץ רמזים מכיוון בלפור. אחרי המסרים הגיעו השליחים. אחרי השליחים הגיעו האיומים. בשלב מסוים יצאה הוראה גורפת לא לאפשר לה לעלות למטוס ראש הממשלה או להתלוות לנסיעות לחו"ל (זהו תפקידה). הורוביץ הבין שמצופה ממנו לפטר אותה. לא הייתה לו כוונה לפטר אותה. הוא הגן עליה בכל כוחו, שהלך ותש. באותה תקופה שפך הורוביץ את ליבו בפני כמה מחבריו. הוא סיפר להם מה שקורה. הוא היה מזועזע. "הוא נשבע לא לתת להם לפגוע בה", סיפר לי אחד מחבריו, "הוא היה נסער מאוד ולא האמין שזה קורה".
 

הורוביץ המשיך לבלום את כל הנסיונות לפגוע בגרינברג במשך קרוב לשנה. הוא לא הסכים בשום אופן לפטר אותה. "זה לא יקרה", אמר. אבל אז הוא התפטר בעצמו. גרינברג עזבה באותו יום. היא ביקשה ממנו להצטלם לסלפי משותף על מדרגות הלשכה, ביום העזיבה. היא ידעה, כנראה, שבלעדיו תוחלת חייה בלשכה תתקצר לאפס תוך שניות. הם עזבו יחד.
 

ידיעות רבות פורסמו מאז עזב הורוביץ את הלשכה, באשר לסיבות עזיבתו. אמנון אברמוביץ' פרסם שמאמצי החילוץ העצמי של נתניהו מאימת הדין היו הטריגר שדחף אותו החוצה. זה נכון. הורוביץ ראה איך ממשכן ראש הממשלה מדינה שלמה לצרכיו האישיים ונחרד. יחד עם זאת, אני מעריך (לצערי, הורוביץ סירב לדבר איתי) שגם פרשת ההתנכלות לגרינברג צרבה את נשמתו, יחד עם פרשות רבות־רבות נוספות שאותן ראה בשנותיו שם. מאז פרש, הוא מתעטף בשתיקה. היא רועמת.
 

מלשכת ראש הממשלה נמסר: לא היו דברים מעולם.
 

[email protected]