אם כבר להתנצל: עוד מעט ימלאו 20 שנה לימים המרים והנמהרים של אוקטובר 2000. ממרחק הזמן, הזיכרון מיטשטש, הרגישות פוחתת, מי עשה, מה עשה, למה עשה. רוצים התנצלות? קבלו התנצלות. שהרי, גם אתם וגם אנחנו מבינים שמדובר בלא יותר מתרגיל פוליטי למטרת הישרדות. 
 
הרבה תקלות התגלו באירועי אוקטובר 2000. משטרה לא מוכנה, מפקדים שקיבלו הוראות לא ברורות, נמהרות, שוויון נפש. “חובתה של המשטרה הינה למצות כל דרך אפשרית, בהתחשב בנסיבות, כדי למנוע קורבנות בנפש”, קבעה ועדת השופט תיאודור אור, בשבתה כחכמה־בדיעבד לחקור את האירועים. אם כבר התנצלות, שיתנצל ראש הממשלה לשעבר על מינוי הוועדה המיותרת הזאת. גם זה היה מעשה פוליטי של מנהיג נואש, בדרך לסיום כהונה. 
 
כדאי לחזור לדוח הוועדה, ולתהות מדוע דווקא אהוד ברק מתנצל. ועדת אור חסכה מברק המלצות אישיות, כפי שחסכה גם משורה ארוכה של אישים ערבים. “יש לצפות לנורמות אחרות, מתוקנות, ממנהיגי הציבור הערבים... יש לצפות גם כי בעת היציאה לאירועי מחאה ייעשו, מבעוד מועד, הסידורים הנדרשים לשמירת הסדר”, קבעה הוועדה. האם נתקלתם אי בזה במי ממנהיגי הציבור הערבי שהתנצל על כך ששכח לעשות את “הסידורים הנדרשים” או על כך שהסית את ההמון, או על כך שהפיץ תעמולת כזב, או על כך שהשמיע “דברי שבח לאלימות כאמצעי להשגת מטרות”, כנוסח הוועדה?

לא צריך להתנצל - ברק. צילום: אבשלום ששוני

 

לא שמעתם ולא תשמעו. ועדת אור הותירה רושם שהציבור הערבי הוא קורבן סביל להתנכלות ממלכתית נמשכת. מי אשם בהתפרעויות, באלימות, בשפיכות הדמים – כנראה שיהודה וילק, או שלמה בן עמי, או הקצינים שנשלחו בשרב הלוהט להתמודד עם המון מוסת, צמיגים בוערים, ותחושת כאוס גוברת. “השוטרים המסורים שמצאו עצמם ביום פקודה”, כינתה אותם ועדת אור. אבל מי זוכר. מה שנחרת בזיכרון הוא פסק הדין הסופי. ישראל הועמדה לדין והורשעה. היא המפלה בתקציבים, היא הכושלת בשיטור בערים ערביות, היא שטרם השיגה “שוויון אמיתי לאזרחי המדינה הערבים”. 
 
אין ספק, ישראל אשמה במחדלים רבים. הזנחה מתמשכת של טיפול בבעיות המגזר הערבי היא מחדל אחד. כישלון להעמיד משטרה הראויה לאמון הוא מחדל אחר. על כך נדרשת התנצלות לא רק מברק, אלא גם מקודמיו ומיורשיו. אבל במהומות אוקטובר מדינת ישראל לא הייתה תוקפן אלא קורבן. ועדת אור טייחה את המציאות הזאת, בניסיונותיה המלומדים לאתר “גורמי עומק” ש”ייצרו מצב נפיץ”, בשעה שכל בר דעת זיהה את הסיבה האמיתית למהומות: חבירה של ערביי ישראל למהלך אלים שהתפרץ בשטחי הרשות הפלסטינית. 
 
החבירה הזאת היא פרי החלטה פוליטית מודעת ונמשכת של המנהיגות הערבית. החלטה מצערת, גם אם לא בלתי מובנת. את התקציבים מחלקת ממשלה. את הממשלה מרכיבה כנסת. את הכנסת בוחרים ישראלים. מי שרוצה חלוקה צודקת של משאבים, יחס הוגן, טיפול נמרץ בבעיות – נדרש להשתתף בזירה הפוליטית. אלא שהמנהיגים הערבים מסרבים להשתתף. את כוחם הפוליטי הרב – עשרה, 12, 15 מנדטים – הם בוחרים לבזבז על פרובוקציות. אם היו נוהגים כמו ליברמן, כמו ליצמן, כמו בנט, הבוחרים שלהם היו מרוויחים. אם היו מצטרפים לקואליציות, סוחרים בהצבעות, משחקים בזירה הפוליטית הסוערת, הם היו קוצרים הישגים ששום ועדה בראשות שופט לא יכולה להשיג עבורם. 
 
כל זה טושטש בדוח ועדת אור. טושטשה העובדה שבניגוד לנכים, או לאתיופים, שיוצאים לחסום כבישים משום שהם נעדרי כוח פוליטי, לערבים יש כוח פוליטי. הם חמישית מהאוכלוסייה. פוטנציאל ליותר מ־20 מנדטים בכנסת. לערבים אין סיבה להבעיר צמיגים, לחסום נתיבים, ליידות אבנים מגשרים, להשליך בקבוקי תבערה, להבעיר יערות – אם כל מטרתם לקבל תקציבים ולזכות בהזדמנויות. ראוי להזכיר: באוקטובר 2000 לא זו הייתה המטרה. באוקטובר 2000 לא זו הייתה הקריאה.