איך לא נופלים בפח? מה עושים כדי שלא נצא פראיירים? כך שואלים אותי ושוב ושוב ברחוב, בעבודה ובכל אשר אלך, אחרי שבשבועות האחרונים שודרו לא מעט פרקים של תוכנית "המתחזים", שבהם פגשתי קומבינטורים ונוכלים שהוליכו שולל והפילו בפח אזרחים תמימים. 
יש לי תשובה שכוללת תזה ארוכה, מפורטת וחפרנית, אבל כדי לא לתקוע את המשק הישראלי ולעכב לימים ולילות ציבור שלם שבסך הכל ביקש כותרת זריזה לבעיה מטרידה - אני משיב, בדרך כלל בפרצוף חמור סבר, בקלישאה השחוקה והמדויקת: "אם יש ספק, אין ספק". חלק מהמבקשים מביטים בי בזלזול ובאכזבה על תובנות הבזוקה שהצגתי, בזמן שאחרים מהנהנים, טופחים על שכמי ואומרים "תודה". 
הנה ההסבר שלי לקלישאה: בכל פעם שאתם עומדים לקבל החלטה, קטנה כגדולה, אם אין בקרבכם תחושה של ביטחון מלא בנוגע לשלל הרכיבים שיוצרים את השלם - ותרו על העניין. ודי גם בקמצוץ של ספק כדי לסגת מכל העניין. זה קשה. צריך אומץ ללכת עם האינטואיציה ונגד ההיגיון, הזרימה של האירועים והנורמה החברתית. ובכל זאת, הטכניקה הנ"ל יכולה להציל מבלת"מים, שקרנים מתוחכמים ופדיחות קטסטרופליות. דפוס כזה דורש משמעת ואדיקות, מה שלא פעם הפיל בפח את עבדכם הנאמן, שהוא אלוף בעצות וגאון בהטפות וגיבור פחות בנתיבי המציאות. 

***
מקרה שהיה באמת: כבר שנים שאני מתאמן באגרוף. בשורה התחתונה, ההנאה מהעיסוק הזה הולכת וגוברת ככל שאתה מחטיף והולכת ופוחתת כשאתה חוטף. מכוני אגרוף היו מאז ומתמיד מין אקס–טריטוריה שבה אלימות וחבטות הן לגיטימיות. אפשר לשבור לאדם אף ולסת ולא לסיים את האירוע במעצר באבו כביר. במקום שבו האלימות מותרת, תמצא גם יחידים שמגיעים לא לטובת הספורט והעמקת הטכניקה, אלא לשם הרגעת ההתמכרות והתאווה לאלימות. 
היות שמוחי ופני חשובים לי עד מאוד, אני מנסה לחמוק מאלו שחיים כדי להרביץ. קל לזהות אותם: הם מגיעים למכון דרוכים לקראת קטטה. חמושים במבט של נרקומן חסר מנוחה שמתאפס רק כשהם הולמים באחר עד שהדם קולח. מרגע שנכנסו הם תרים אחר קורבן תורן ופונים לכל מתאמן באשר הוא בהצעה לסיבוב בזירה. אדם נבון יימנע ממגע מסוג זה, שסופו תמיד בחבלה ובנזק. אני כבר למוד וזהיר. כשמגיעה אלי בקשה מהז'אנר, אשיב בנימוס: "אתה כסחן, הנח לי", ואמשיך הלאה. 
השבוע משום מה חושי הזהירות שלי רפו. במסגרת הטקס הקבוע שציינתי לעיל, ניגש אלי אחד הגברתנים שעשה לעצמו שם כמאשפז סדרתי והציע שנתגושש. השבתי בשלילה והבהרתי לו שיחפש פרטנר אחר לפוצץ. האיש עטה פרצופי עלבון שונים ומגוונים ונשבע בתחנונים שמעולם לא פגע באף אחד, עוד הבטיח שישמור על הגינות ויקפיד על כך במיוחד. המבטים ששלח לעברי עוררו את רחמי. הרגשתי רע. אולי סתם נטפלתי והלבנתי פניו? הייתכן שהחמרתי עמו לשווא בהיותי פרנואיד וגרמתי עוול לצדיק נסתר? 
הבטתי בו ונזכרתי בנזקים שעשה לאחרים ובמכות הנאמנות שהוריד בעבר לקורבנות תמימים. אולי זו הייתה שגגה מקרית, תקופה רעה שחלפה. חלק מחושי זעקו שאתרחק ממנו כמו מאש, יען כי סדיסט תמיד נשאר סדיסט, אבל הלב והרגש נכמרו למראהו ישוב על ספסל צדדי, גלמוד ומתוסכל. חשבתי על שגרת חייו הקשה שעליה סיפר לי בעבר ועל העובדה שהזירה היא הדבר היחיד שמסב לו הנאה בקיום העגום שאליו נקלע. "יאללה, בוא. אבל אני מזהיר אותך!", התרעתי תוך נפנוף אצבע, "נעשה אימון קל, בלי מכות קשות, לכושר ולספורט בלבד". הוא התחייב בפנַי שינהג כך, תוך הפצת שלל הבטחות. 
נכנסנו לזירה. לא חלפו 20 שניות וכאותו עקרב קטלני שצף על גבה של צפרדע פתייה ועקץ אותה באופן בלתי נשלט, הנחית לי הגברתן סנוקרת אימתנית. מעוצמת החבטה שינַי רעדו ושפתי נשסעה. עצרתי את הקרב ונזפתי בו. הוא התנצל, הכה בראשו שלו והציג מחזה שלם של חרטה וחזרה בתשובה, שבפועל כבר לא שינה דבר. הנזק נעשה. אחרי שנרגעתי הבנתי: לא הוא האשם. ממש לא. את אופיו אי אפשר לשנות. במשוואת החיים אני האידיוט האמיתי כאן, טיפש גמור שהאמנתי, שהנחתי לאחר להשפיע עלי תוך הפעלת מניפולציה רגשית, אף שידעתי מה עתיד להתרחש. 
פראיירים לא מתים - הם רק מתחלפים. תמיד יהיה מי שיחפש אותם. החובט האלים המשיך ממני היישר לקורבן הבא. כל מופע החרטה שלו התפוגג כלא היה, ורק אני נותרתי בעונשי: קושי בלעיסה שהגביל אותי לדיאטה ארוכת ימים של יוגורט ובננות מעוכות.