1. בלוק טכני: רגע לפני סגירת הרשימות כולם מדברים על איחודים, והבאזז הוא סביב ה״בלוק הטכני״. להתאחד למפלגה אחת, אבל לא מתוך כוונת אמת, אלא רק כדי שחלילה לא ילכו לאיבוד קולות מהמחנה.
מדובר במינוח מתוחכם יחסית למה שבאמת עומד מאחוריו: האפשרות להעביר בחוק אחוז חסימה גבוה יותר במטרה לשפר את שיטת הממשל הישראלית, ואז למצוא דרכים עקלקלות כדי לעקוף את החקיקה הזאת. נבחרי הציבור שלנו אינם נחים לרגע כשמדובר במניפולציות שעשויות לקדם אותם, אז אולי כדאי להזכיר להם מהי משמעות היותם נבחרי ציבור: לחוקק חוקים שמיטיבים עם הציבור, ואז גם לציית לחוקים הללו בעצמם.
קצת מטריד שגם אחרי הכישלון המביך להקים קואליציה אף על פי ששתי מפלגות הניבו מספר נאה ביותר של 35 מנדטים, הפוליטיקאים עוד לא הפנימו את השיעור: יש גבול לפוליטיקת הזהויות, והפיצולים חצו את קו השיא שלהם. אותו כנ״ל לגבי קטטות האגו המתישות. זהו הזמן ליישם בפועל את הכוונה שהייתה להם כשהחליטו בעצמם על העלאת אחוז החסימה - להתאחד.
כלומר, אם אחוז חסימה גבוה הוא צו השעה כדי למנוע פיצול יתר שמביא למשילות בעייתית, אז תמצאו את עמק השווה ותתאחדו באמת. לחלופין, אם אינכם באמת מסוגלים להתאחד - שאו בתוצאות האג'נדה הרדיקלית שלכם. תפסיקו לעבוד עלינו עם מינוחים מכובסים כאלה. קצת מגוחך להיבחר כדי להעביר חוק שאחר כך תמצא דרכים מניפולטיביות לא להישמע לו.
2. משילות: ״הנוהג המקובל הוא ששר ממנה מנכ“ל, כך נראית משילות, זו משרת אמון וההפך הוא החריג״, כתב שר המשפטים אמיר אוחנה בחשבון הטוויטר שלו, לאחר הביקורת על פיטורי מנכ״לית המשרד אמי פלמור. אוחנה צודק, כמובן, רק שוכח דבר אחד: הנוהג נכון לגבי שר קבוע בממשלה שבאמת קמה. משילות היא דבר חשוב, אבל אין שאלת ״משילות״ לגבי ממשלת מעבר. זאת לא ממשלה נבחרת אלא להפך - ממשלה זמנית שלא זכתה באמון הכנסת, ברירת מחדל בגלל הרכבת קואליציה שנכשלה. אז כן - זה מותר, והיועמ״ש אישר, אבל לקרוא לזה משילות? שר זמני לא באמת אמור להפגין משילות אלא לתחזק משרד עד שתהיה ממשלה.
אבל הפואנטה בסיפור כלל אינה טמונה כאן, אלא במקום שאליו הגענו. פעם נבחרי ציבור היו פועלים או נמנעים מפעולות מסוימות מסיבה של מראית עין. הייתה איזו שאיפה שמעשיך ייראו טוב. היום, במקום להימנע ממשהו כשר אך מסריח, נבחרי הציבור מתגאים בזה. רטוריקת השמאל־ימין המטומטמת גרמה להם לחוש שיש אפשרות לשים קצוץ על הכל. לכאורה, מספיק להיות נגד ״הימין״ כדי להצדיק כל התנהגות אנטי־ישראלית, ומנגד מותר לעשות כל דבר כל עוד זה מעצבן איזה מטורלל מ״השמאל״. כאילו שכחנו שזאת לא תחרות מי גרוע יותר, אלא תחרות מי טוב וישר יותר. אף אזרח לא מרוויח מכך שנבחר הציבור מהמחנה שלו מכופף את הכללים יותר מנבחר ציבור מהמחנה השני. החזירו לנו את מראית העין לאלתר.
3. אנושיות: נראה שגירוש ילדי עובדים זרים שנולדו וגדלו פה אינו מעורר הרבה אכפתיות בציבור. יש איזושהי תחושה שכבר שמענו סיפורים כאלה בעבר. האם ייתכן שמרוב שהרימו קול צעקה על זכויותיו של כל מבקש עבודה אריתריאי, עכשיו מתגמד המאבק להשארתם בארץ של ילדי עובדים זרים שנולדו כאן והם ישראלים לכל דבר?
אולי, רק שזה ממש לא אותו הדבר. יש משהו לחלוטין לא הגיוני בגירוש ילד שנולד, גדל והתחנך כאן. הוא לא הסתנן, הוא לא מבקש מקלט, הוא דובר עברית כשפת אם ומגדיר את עצמו צבר. יש היגיון בחוק האמריקאי, שלפיו מי שנולד בגבולות ארה״ב מקבל אזרחות מתוקף לידתו. על אחת כמה וכמה יש היגיון לפחות באימוץ חוק תושבות קבע לילד שנולד, גדל ומתחנך פה. הלב נשבר השבוע מסיפור הנער הישראלי בן ה־12 שפתאום נכלא ומועמד לגירוש מיידי למקום שאינו מכיר כלל, שאמור להיות מולדתו.
אבל האדישות היחסית שבה מתקבל הסיפור היא גם פועל יוצא של דרמטיזציית יתר. זה מה שקורה כשמעצימים כל עוולה לפול ווליום: לכאורה עוזרים להצלחת המאבק, אבל בסוף, כשמתרחשת עוולה בלתי הגיונית באמת, יש תחושה של דז׳ה וו, וזה נשמע מוכר ומשעמם. אז ראשית, גירוש נער שגדל כאן כל חייו הוא לא משהו שצריך לקרות בישראל. ושנית, הסיפור הזה גם מלמד פרופורציות - לדעת מידתיות וסדרי עדיפויות. בשורה התחתונה, נראה שהמאבק המתוקשר לטובת המסתננים לא רק שלא צלח, אלא הזיק למאבק למען ילדי העובדים הזרים שנולדו וגדלו פה.
4. סדר יום: בין הבלוק הטכני לריץ׳ רץ׳ והאיחודים קרו השבוע עוד כמה דברים. בלוגר סעודי שמצהיר ברגשנות גלויה על אהבתו לישראל ביקר בעיר העתיקה בירושלים וזכה ליריקות, אלימות וקללות על כך שהוא מטמא את אל־אקצא. התייחסנו לזה כאל קוריוז, ואף אחד גם לא התעכב יותר מדי על עדויות חדשות לעינויים אכזריים של עצורים פלסטינים במרתפי הרשות. מאבקים רעשניים נגד גזענות או למען זכויות אדם, מסתבר, מתעוררים רק כשאפשר להאשים את ישראל. על המקרים הקשים באמת עושים טובה אם מדווחים, ולמעשה - מותירים אותם במחשכים.
עוד משהו שלא שמענו עליו השבוע בין הסיפורים העסיסיים על ברק, הורוביץ, אוחנה, פרץ, שקד, הוא שמועצת זכויות האדם של האו״ם ממשיכה בפעילות הקודש שלה. מכל מדינות העולם היא גינתה רק את ישראל על כך שהיא ״פוגעת בזכויות נשים״. כן כן - ללא ישראל זכויותיהן של נשים פלסטיניות, שמוענקות לבעלים מבוגרים כשהן בנות 7 בלבד וחיות תחת הטוטליטריות הפרימיטיבית בגדה במקרה הטוב או תחת שלטון חמאס במקרה הרע, היו מרקיעות שחקים.
ארגוני הזכויות שותקים, כי זה לא קשור לכיבוש ולא מקדם את האג׳נדה הפוליטית, ולכן זה לא מעניין. גם שר החוץ הזמני ישראל כץ נעלם בתוך בולען כלשהו. בניגוד ל״משילות״ מעוררת ההתפעלות שמפגין אוחנה, תחת ״משילותו״ של כץ תקציבי משרד החוץ רק הולכים ומתדלדלים, ולא שומעים מכיוונו מילה על הנושאים הבוערים. מצד שני, אנחנו יודעים בדיוק מי אמר למי ומתי איזושהי מילה בטוויטר, וכמה שברי מנדטים זה הביא או לא הביא בסקר של איזה כלי תקשורת מזדמן.
קיץ. חם. בואו נעצור לרגע ונראה מה קורה סביבנו מעת לעת. בחירות הן הזדמנות לשנות משהו בדרך שסיגלנו לעצמנו לאחרונה. אנחנו חזק מדי בפוליטיקה וחלש מדי במה שהיא אמורה לשרת.