מלחמתו של נתניהו באיילת שקד נובעת רק מהטרלול המנשב בבלפור

הכל התחיל ב"פגוש את העיתונות" במוצאי השבת שעברה. בפאנל אצל רינה מצליח ישבו ח"כ עיסאווי פריג' (מרצ), ח"כ סתיו שפיר (עבודה) ונועה רוטמן (ישראל דמוקרטית של אהוד ברק). גילוי נאות: גם אני. תמציתו של הדיון הטלוויזיוני הדגימה כי בין שלושת הפוליטיקאים הפעילים (שפיר, פריג' ורוטמן) אין חילוקי דעות מדיניים, פוליטיים או חברתיים. כולם על אותה משבצת, אבל מתמודדים בשלוש מפלגות נפרדות. פריג' העלה במהלך הדיון את הדרישה שאהוד ברק יתנצל בפני הציבור הערבי על הריגתם של 12 אזרחים במהומות אוקטובר 2000. "אחר כך אפשר לדבר", אמר.
 

כשהסתיים השידור, החלה הדרמה האמיתית. פריג' פנה לצאת, אבל נועה רוטמן, נכדתו של ראש הממשלה רבין, רדפה אחריו. "עיסאווי, אפשר לדבר?", שאלה רוטמן, ופריג' נענה ברצון. לפני שנסעתי משם הספקתי לזהות על הספסלים שמחוץ לבניין החדשות בנווה אילן את השלישייה מסיבה למה שהתברר כישיבת התנעת המו"מ: פריג', רוטמן ושפיר.
 

"אני רואה אצלך בעיניים שיש נכונות", אמרה רוטמן לפריג' באותו מעמד. "זה נכון", הוא הודה, "הרמתי לכם להנחתה בשידור, ברק צריך להתנצל, וזה יפתח את הדלת". "אני מבינה", אמרה רוטמן, "אני על זה".
 

היא הלכה לברק. אמרה לו מה שאמרה. למחרת הרימה טלפון לפריג'. "אי אפשר להתחיל לדבר בלי לסגור את הפינה הזאת", אמר לה פריג', "אני צריך להסתכל בעיניים לציבור שלי". פריג' נתן כדוגמה את המחווה של המלך חוסיין, שהגיע להתנצל באופן אישי בפני הורי התלמידות שנרצחו על ידי חייל ירדני בנהריים. "אני מדברת עם אהוד על זה", דיווחה רוטמן.
 

למחרת פרסם פריג' ב"הארץ" מאמר שבו קרא לברק להתנצל. "למה אתה עושה לנו את זה?", גערה בו רוטמן בשיחה טלפונית. פריג' לא הבין מה רוצים ממנו. לו הכיר את ברק, היה מבין. קשה לו, לראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר להיראות כמי שממלא פקודות. ועוד פקודה של ערבי. אבל מתברר שברק יודע להתגבר על קשיים כשהוא נאבק כנגד כל הסיכויים. 
 

הוא עלה לשידור בכאן רשת ב' ונתן את ההתנצלות המצופה ללא כחל ושרק. המו"מ הותנע רשמית. הוא יכלול עליות וירידות, דרמות ותהפוכות, וגם שתי פגישות ליליות שיימשכו עד אור הבוקר. הראשונה בלילה שבין שלישי לרביעי. השנייה, בלילה שאחרי. פריג' היה האדריכל. סתיו שפיר הייתה הכוח המניע, הדוחף ושובר השוויון. מרצ נגררה למהלך האיחוד עם ברק באותה התלהבות שבה לחץ בזמנו רבין את ידו של ערפאת (להבדיל מיליוני הבדלים). 
 

ניצן הורוביץ נאחז בדרך לאיחוד הזה בכל זיז, שביב של תירוץ או סימן של חולשה, אבל האנרגיה לאיחוד הייתה חזקה ממנו. הורוביץ, כמו עיסאווי פריג' ורבים אחרים, יודע שאף הרפתקה פוליטית של אהוד ברק לא נגמרה טוב. ועדיין, גודל השעה היה גדול מהם. ברק הסכים לוותר על מקום ברשימה ולרדת לתחתית העשירייה הראשונה. "קדימה, בואו נסגור", דחק בהם בליל השימורים הראשון, "אני האדמו"ר שלכם", קבע. הלילה הראשון לא נגמר בחתימה. שפיר התעקשה לקבל את המקום העשירי לטובת "התנועה הירוקה". למחרת זה נסגר על מקום 11. 

 

המהלך של שפיר אינו מובן מאליו וגלומה בו מנהיגות. היא ויתרה על מקום בטוח בעבודה. מצד שני, קיבלה את המקום השני ב"מחנה הדמוקרטי". זה המהלך הגדול הראשון שהיא עושה מאז באה לפוליטיקה. יש בו הימור כבד אבל הוא מבוסס על אידיאולוגיה. 
 

פריג' מגשים את חלומו להרחיב את הכתפיים של מרצ מעבר למאגר המצביעים המתדלדל שלה. החלום המקורי שלו היה להפוך אותה למפלגה יהודית־ערבית אמיתית. לפני הפריימריז שבהם ניצח ניצן הורוביץ, ניסה פריג' לשכנע את איימן עודה להצטרף למרצ עם חד"ש. עודה גרר רגליים. יש לו מוסדות, יש לו בעיות. אחר כך הלך לאחמד טיבי. זה הזמן שלך, אחמד, אמר לו, בוא נקים מפלגה עם הנהגה יהודית־ערבית אמיתית. גם כאן, אותו כנ"ל. במקומם באו עכשיו סתיו שפיר ואהוד ברק. האם עוד היד נטויה? בימים הקרובים נדע.
 

עכשיו ממתינים לאיציק שמולי. או אפילו לעמיר פרץ עם מפלגת העבודה. שמולי נמצא במצור. דילמה כבדה. הוא הימר על פרץ. מאז הפריימריז הוא יושב עליו, ללא הצלחה. בניגוד לשפיר, שזיהתה שפרץ מקרה אבוד, אחרי שאמר לה "זהו, אין יותר חיבורים" למחרת הצטרפותה של אורלי לוי־אבקסיס. אז שמולי ישב וישב, אבל פרץ לא זז. "אני מבין את הרצון שלך להביא מנדטים מימין", אמר לו שמולי, "זה אותנטי וזה בסדר, אבל זה לא המצב. אנחנו בעידן אחר. זה לא 2006. אתה מהמר כאן על מפלגה. אי אפשר להחליף את הדנ"א של מפלגה תוך שבועיים". 
 

במקביל, לחץ ניצן הורוביץ על שמולי: "אם אתם חושבים שמרצ תחכה לכם עד הרגע האחרון, אתם טועים". הבעיה הייתה שעמיר פרץ קבע את כינוס ועידת העבודה ל־31 בחודש, שזה היום האחרון לפני סגירת הרשימות. שמולי, וגם שפיר, אומרים בשיחות סגורות שהתאריך הזה לא נבחר בתום לב, אלא להפך. הוא מעיד על חוסר נכונות מלכתחילה לבדוק אופציות לחיבורים.
 

מה שנותר לשמולי כעת זה לקוות שפרץ יתפכח. אם עד יום חמישי שתי המפלגות שנאבקו סביב אחוז החסימה היו מרצ וישראל דמוקרטית של ברק, הרי שעכשיו עובר נטל אחוז החסימה לכתפיו השחוחות של פרץ. אם הסקרים החדשים יצביעו על מפלגת העבודה כנאבקת נגד אחוז החסימה, יש מצב שפרץ יתפוס רגליים קרות ברגע האחרון. אם לא? אז לא. 
 

מה שמעורר תקווה שפרץ יתרצה לבסוף הוא העובדה שברק זז אחורה. עם כל הכבוד לסולחה שעשו, הרי שאגם הדם הרע שבין פרץ לברק סוער עדיין. פרץ לא ישכח לעולם איך ברק פיטר אותו מתפקיד שר הביטחון בהודעת פקס. וחוץ מזה, הוא נמצא בטראנס. הוא נחוש להוכיח שרק הוא יכול להביא 5־6 מנדטים מהימין. זה מעורר כבוד, אבל זה יכול גם לגרום לאסון. במקום להיות זה שהמציא את העבודה מחדש, הוא עלול להפוך לקברן שלה.

המקום הראשון בטבלת הנושאים המחרפנים את "בלפור" יוגדר כ"כסף". זה נכון גם לגבי שווה כסף, או אירוע כלשהו שעלול לייצר כשל מערכתי שבסופו תתרגש תקלה היסטורית שעלולה לגרום למי משוכני המעון המלכותי להכניס יד לכיס (שלהם) ולהוציא משם מטבע כלשהו. המקום השני שייך לאיילת שקד. בעשירייה הראשונה יש שמות של פוליטיקאים נוספים. גדעון סער, לדעתי, בחמישייה הפותחת. יש גם שמות של עיתונאים (כולל הח"מ). שום דבר לא קשור כאן לאידיאולוגיה, ארץ ישראל או ביטחון המדינה. ושום דבר לא דומה לטרלול המתפרץ כשמישהו שם נדרש לשלם על משהו, או כשמתברר שאיילת שקד עדיין בחיים, ואפילו בועטת.
 

נאומה של שקד בהשקת הגרסה החדשה של הימין החדש בראשותה נישא ביום ראשון האחרון. במהלכו נשמעו קריאות קצובות של "הו־הא מי זה בא(ה), ראש(ת) הממשלה הבא(ה)". לכל מי שמבין משהו בבלפוריזם היה ברור שדבר כזה לא יעבור בשקט. מישהו ישלם כאן בראשו. משהו הולך להתפוצץ. הרי מדובר בחתירה תחת מעמדו של ראש ממשלה מכהן, ועוד בידי מי? בשקד עצמה, למרבה הצער, הם לא יכולים לפגוע עכשיו. היא כבר לא בשליטתם. מי כן? ננסה את המנכ"לית הנמרצת שלה, אמי פלמור.
 

נכון, פלמור לא מונתה על ידי שקד. היא מונתה על ידי ציפי לבני. אבל היא לא מינוי פוליטי, אלא מינוי מקצועי קלאסי. היא אשת מקצוע שגדלה והתקדמה ולבלבה במשרד המשפטים. לבני רצתה למנות אישה כדי להגדיל את ייצוג הנשים בתפקידי ממשל בכירים. לפלמור אין בדל של נגיעה פוליטית. היא מקצוענית, מקובלת מאוד על המשרד, סיוויל סרוונט קלאסית. עובדה ששתי שרות שונות בתכלית, ממש שמן ומים, חשו שהיא אשת אמון שלהן.

 

אבל אז הגיע המאור הגדול, אמיר אוחנה. האיש והמשילות. אף על פי שהתעקש להכריז למחרת מינויו כי אין חובה למלא פסקי דין (זה דומה לשר ביטחון שיכריז שאין חובה לשמור על ביטחון המדינה), התקבל אוחנה במשרד במאור פנים. פלמור דאגה לזה. היא נתנה לו להבין שתיישם את המדיניות שיתווה. היא גם הנחתה את המשרד כולו להתייחס לשר כאילו הוא קבוע, לא זמני. אפילו בנושא הנפיץ של מח"ש והירי בסלומון טקה לא אירעה התנגשות. 
 

פלמור שותפה לדעתו של אוחנה על הצורך בבדיקת תפקודה של מח"ש. אם אוחנה באמת חפץ ב"משילות", הוא היה צריך להשאיר את פלמור, לא להדיח אותה. הסיכוי היחיד שלו להספיק לעשות משהו כשר משפטים בממשלת מעבר היה מגולם בפלמור המנוסה והיעילה. מנכ"ל חדש שבא מבחוץ עם אפס ניסיון, אפס הכרת המערכת, אפס אמון מצד הסגל הבכיר, יצטרך לפחות חצי שנה עד שיידע מי נגד מי. בעוד חצי שנה אמיר אוחנה יהיה הרבה דברים. שר משפטים הוא לא יהיה.
 

באחת מפגישותיהם הראשונות אמר אוחנה לפלמור שהוא שוקל להחליף אותה. היא לא הביעה התנגדות. חלפו מאז שבועות רבים. והנה, ביום שני האחרון, למחרת נאומה של שקד והתגובות הטובות שסחף, הוזעקה לפתע פלמור ללשכת השר בבהילות. היא הייתה באמצע ישיבה, אבל נאמר לה להגיע מיד. היא יצאה מלשכתה, פסעה שני צעדים ונכנסה ללשכת השר. "אני רוצה שתלכי עכשיו", אמר לה אוחנה. 
 

פלמור הייתה המומה למדי. "כי הייתי העוזרת של זהבה גלאון?", שאלה אותו, "לא שזה בושה, אבל כדאי שתתעדכן, כי לא הייתי", אמרה. פלמור התייחסה לפוסט שיאיר נתניהו שיתף יום או יומיים קודם. בפוסט נכתב שצריך לפטר את פלמור השמאלנית, שהייתה העוזרת של גלאון, כי הפעם אין לימין אפשרות לשרוף קולות.
 

"אני לא יודע על מה את מדברת", אמר אוחנה. נו, טוב. כך או אחרת, למחרת הנאום של שקד והפוסט ששיתף יאיר, נערף ראשה של אמי פלמור והושלך להמונים. הנה, סוף־סוף שר המשפטים, האיש שמינה את בת דודתו לרל"שית והתאמץ להשיג לעצמו ג'יפ יוקרתי במקום רכב השרד הרגיל שמעמידה המדינה, מותיר חותם.
 

בעקבות ההדחה, נשמעה תיאוריה נוספת שלפיה פלמור אמורה לשבת בוועדה שתבחר את פרקליט המדינה הבא. נתניהו רוצה להשפיע על זהותו של הפרקליט ולכן הורה להחליף את פלמור מיד. התיאוריה נשמעת הגיונית, ויכול להיות שיש דברים בגו. יחד עם זאת, נדמה לי שהפרקליטים כבר ברחו מהאורווה. 
 

אם נתניהו סבור שיוכל לדחות את השימוע, הוא טועה. היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לא מתכוון לדחות אותו אפילו בדקה, גם אם נתניהו יופיע ללא פרקליטים, או לא יופיע כלל. ההחלטה אחרי השימוע, שתחרוץ את גורל נתניהו, תתקבל במשמרת של שי ניצן. כלומר במהלך חודש דצמבר. אם לא, מן הראוי שכהונתו של ניצן תוארך, כפי שהמדינה עושה במקרים דומים. זאת ועוד, קשה להניח שממשלת מעבר תוכל לבחור פרקליט מדינה חדש. זה לא ראוי, לא מקובל ומנוגד להוראות. מצד שני, גם פיטוריה של פלמור מנוגדים להוראות.
 

נתניהו הולך עכשיו בכל הכוח על עוצמה יהודית. כן, הכהניסטים החביבים עליו. הוא מוכן להבטיח לרפי פרץ ובצלאל סמוטריץ' שני שרים "בלנקו", בכל תוצאה שהבית היהודי תביא, ובלבד שבן־גביר ומרזל ישובצו ברשימה. הוא מוכן לתת להם צ'ק פתוח, שירשמו את המחיר בכוחות עצמם (תירגעו, זה לא מהכיס המשפחתי). הוא טוען שהוא עושה את זה כדי "להגדיל את הגוש". יכול להיות. הרי הגדלת הגוש פירושה הצלת נתניהו. 
 

אבל רגע, הסקרים מראים שאיילת שקד מביאה יותר מנדטים בראש איחוד כל מפלגות הימין, לא? גם זה מגדיל את הגוש, ואפילו יותר. אז למה נתניהו נלחם בה כאילו היא הכלאה בין האייתוללה חמנאי לציפי לבני? כאן צריך לחזור לפתיח של הטור הזה. מלחמת השמד של נתניהו בשקד אינה רציונלית. היא לא בנויה על חישובי גוש או אינטרסים אלקטורליים. היא נובעת מהטרלול המנשב בבלפור ומערער רציונל כלשהו. היא באה משנאה קמאית, קדמונית, שאין בלתה. השנאה שגרמה לשקד לסיים כמעט כל יום עבודה בלשכת נתניהו (בעשור הקודם) בבכי ואילצה אותה לשמוע את הצד השני בקו הטלפון מצווח ומקלל אותה ואת ילדיה. 
 

חלפו כבר יותר מתריסר שנים. השנאה עוד שם. עוצמתה לא נחלשה, אולי להפך. הלבה מתפרצת וגואה ומאיימת לשרוף הכל. גוררת אחריה רבים וטובים, או פחות טובים. כמו למשל יונתן אוריך, איש הניו־מדיה של בלפור, שראה אתמול את תמונת השער של שקד ב"ידיעות אחרונות" וצייץ ציוץ מתועב, מיזוגיני, שוביניסטי והזוי במיוחד: "קיבלתי את 'בלייזר' מוקדם השבוע". לא, זו לא הייתה תמונה חושפנית. להפך. שקד מכוסה בה כמעט לחלוטין. אבל היא העזה להצטלם מאופרת ולהיראות טוב. מה שלא יעלה על הדעת.
 

כרגע השמאל עבר לעמדת הובלה על הימין בכל הקשור לאיחודים: המהלך הקטן כבר בוצע (איחוד מרצ־שפיר־ברק). עדיין מקווים למהלך הגדול, שבו יתכנס גם עמיר פרץ לתוך הפלטפורמה הזו. פרץ ידרוש, מן הסתם, את המקום הראשון. אני מניח שאם זו תהיה הדרישה היחידה, היא תתקבל. בימין, לעומת זאת, אין כרגע פריצת דרך. הימין החדש קם מחדש בהנהגת שקד, אבל עוצמה יהודית עדיין בחוץ, פרץ וסמוטריץ' כנ"ל, וגם פייגלין. נתניהו מטיל את כל כובד משקלו על איחוד מיידי של "עוצמה" עם הבית היהודי, כדי להעניק להם קדימות על פני שקד ולהעלים מעל פני האדמה את האפשרות שהיא תתייצב בראש איחוד כולל. זוהי, מבחינתו, סכנה קיומית של ממש.
 

איילת שקד הבינה שהיא חוזרת לרוץ עם נפתלי בנט בסוף השבוע הקודם. היא דרכה את המערכת של הימין החדש לכוננות עליונה. ביום ראשון ב־11 בבוקר נפל הפור והיא החליטה לשאת את הנאום באותו ערב. מאותו רגע התמקדה במשימה. האירוע שבו נאמה היה מתוקתק ומרשים בהרבה מהאירועים הילדותיים שהיא ובנט הפיקו בסיבוב הקודם. למרות קריאות ה"הו־הא מי זה בא" שקישטו את האירוע הזה, נדמה לי ששקד לא מאיימת כרגע על ראשות הממשלה. יכול להיות שזה יקרה בעתיד. 
 

האנשים שעובדים איתה מגדירים אותה כ"מכונה אנושית". חריצות סיזיפית, נחישות, מיקוד. אין בה הכריזמה הסוחפת של נתניהו או היכולת הרטורית החדה כתער של ברק. יש בה קסם אחר, פשוט בהרבה, אלמנטרי. יש מאחוריה כוחות רבים, רובם עלומים. מיטב היועצים האסטרטגיים מייעצים לה, בהתנדבות. יש סביבה דרים טים אמיתי. בשבועות האחרונים היא כמעט התגוררה במשרדי משרד הפרסום "באומן" מקבוצת פובליסיס, בלי התחייבות. מאחוריה גם בעלי הון המעניקים ערבויות ברוחב לב. כולם מגוייסים מלא־מלא ולא בדיוק יודעים להסביר למה. יש בה משהו לא מוגדר שגורם לאנשים לעבוד בשבילה מכל הלב. אולי זה בדיוק מה שמפחיד את נתניהו. 
 

כרגע ממקד ביבי את מאמציו בחוליה החלשה של הבית היהודי, הרברפי פרץ. בצלאל סמוטריץ', שמבין פוליטיקה, דווקא זורם עם שקד במקום הראשון. הוא מבין שזה מביא מנדטים. עד שרפי פרץ יבין את זה, ייקח זמן. נתניהו ממקד את מאמציו ברברפי, כדי שיעמוד בפרץ.

מה עם כחול לבן? תודה ששאלתם. כן, הם בקמפיין. נוסעים באוטובוס משותף, מתראיינים פה ושם, מתחילים לייצר עבודה. מצד שני, נדמה לי שהתוכנית האסטרטגית האמיתית שלהם היא הדבר הבא: "בסוף, הכל מסתדר לבני בחיים". מה שנכון. לבני גנץ רקורד נדיר של נסים, נפלאות, צירופי מקרים ונסיבות שגרמו לו להתקדם עוד ועוד, ועוד, אף על פי שכמעט תמיד אף אחד לא ספר אותו באמת. 
 

כשנתניהו מתפרע על הבית היהודי ומערבב בכל כוחו את דייסת מפלגות הימין, החברים בכחול לבן מביטים בעניין על המתרחש בשמאל. כשנתניהו משנן את שמות כל האחיינים של איתמר בן־גביר, בכחול לבן לא יודעים אם כדאי לדחוף את שמולי ושפיר לזרועותיו של ברק, או לא. הם ממוקדים בשנאה יוקדת לברק (הוא הרוויח אותה ביושר) וחוששים שאיחוד גדול בשמאל יבוא על חשבונם. הם ילכו כנראה, פעם נוספת, על אסטרטגיית "המפלגה הגדולה ביותר" במטרה לקבל מהנשיא את המנדט להרכיב ממשלה. הבעיה היא שהם ילכו על זה. כי כשהם הולכים, ביבי רץ.

הסוס השחור של המרוץ הוא אביגדור ליברמן. אנשים שקרובים אליו מדווחים שאיווט נמצא בתקופה היפה בחייו. נהנה מכל רגע. שלם עם עצמו, רגוע, ממשיך להכתיב סדר יום ולקצור הצלחה בסקרים. הוא מרבה לעשות חוגי בית במעוזי שמאל ואצולות ממון ומקבל ביקורות טובות. ליברמן מתפלל שנתניהו ימשיך לתקוף אותו בכל הכוח. על פי המדידות שלו, זה רק עוזר. את החשבון הוא יסגור איתו אצל הנשיא.