איינשטיין צדק: כל עוד אנחנו חיים - תמיד יכול להיות גרוע יותר

נשמתי לרווחה. פרופורציה. כשיש לרופאים משהו חמור לומר לך, הם בדרך כלל לוקחים נשימה עמוקה ומוסיפים לו חיוך מהול בחמלה שמלווה בטון רך ועדין. אני לא יודעת להסביר מדוע ה"אוי ואבוי" המבוהל של הדוקטור הרגיע אותי, כמו גם ה"לא, לא, מה שנתנו לך לא יעזור, זה הרבה יותר חמור ממה שאת חושבת". 
 

כמה דקות לפני כן, בזמן שישבתי כולי נפוחה ומתגרדת בחדר ההמתנה, ראיתי את הגרוע מכל. גוגל הזה, שיהיה בריא, הוא כמו החברה הזו שתצליח למצוא בכל דבר טוב שתספרי לה את הרע, ואת הסיבה לכך שלא היית צריכה לעשות את זה. זו שבזמן שאת מתרגשת מהצלחה, מצליחה לראות רק היכן תיכשלי.

גם אם כבר מזמן הפסקתי להאמין לנבואות הזעם של גוגל על סרטן ואיידס ושבץ - ברירת המחדל של האבחנות הרפואיות בגרוש כשמקלידים "חום שלא עובר שלושה ימים", תמיד אני מוצאת את עצמי נופלת בסופו של דבר לפח הזה, למלכודת האש הממכרת, הזמינה, שנמצאת שם ברגעים הכי שפלים שלך ולוחשת לך כמו המכשפה מעמי ותמי: תיכנסי, ילדה, יש פה המון שוקולד. 
 

זה קורה במיוחד בלילה, כשחשוך ואף אחד שאת מכירה כבר לא ער. אין למי להציק בוואטסאפ או להתבכיין לו, והדבר היחיד שאת יכולה זה לגגל "סימנים שלא עוברים", "האם מותר לשתות אלכוהול עם אנטיביוטיקה" (כי רק כוס יין תרגיע אותך) ו"האם נשארת צלקת חמורה לנצח?".

צוות של שלוש אחיות נכנס כפמליה נשיאותית לחדר יחד עם הרופאה, וכולן הביטו בי במבט משתאה. הנה אני שוב בתוך פרק של "סיינפלד" בעל כורחי. הן מדברות מעל הראש שלי ומדי פעם שואלות אותי שאלה. אני מספרת בדיחות על מוות, כי ככה זה בחיים. "את תחיי עד 120", הרופאה זורקת לי, ואני עונה לה שסבבה, אבל לא בטוח שזה פרק זמן מספיק כדי לחסוך כסף לדירה בתל אביב. אבל למה אני אלרגית? ולמה לעזאזל תמיד כל הדברים המוזרים קורים דווקא לי? 
 

יש שני דברים שצריך לשמור עליהם במצבי לחץ, גם כשאתם נתקעים במעלית עם עוד עשרה אנשים למשך יותר מחצי שעה (והסיוט הזה כבר קרה לי בבית מלון); גם אם יש התקפת טילים ומצאתם את עצמכם שוכבים לצד הכביש עם עוברי אורח המומים (גם זה קרה לי); וגם אם חלילה אתם עומדים חסרי אונים מול צוות רפואי חסר אונים בעצמו, שלא מבין מה עובר על גופכם האומלל. ואני מדברת על פרופורציות והומור.
 

את הראשון אני מבינה ומנסה להפנים. תמיד יכול להיות גרוע יותר. נשברה לך היד? את יודעת שיש אנשים שאין להם יד? לגבי השני יש לי קצת השגות, ייתכן שזה נובע ממשהו שחבר טוב אמר לי לא מזמן, שבניגוד למה שכולם חושבים, הומור עצמי הוא סוג של בכיינות קורבנית שעברה טיפול המרה בדרך. ואנחנו, בני האדם שחושבים את עצמנו למתוחכמים, לא עובדים בעצם על אף אחד, רק מציירים את הבכיינות שלנו כנעימה יותר כלפי הסביבה. "אבל היי", אמר לי החבר כשניסיתי לשכנע אותו שאני באמת צוחקת על עצמי בתוך הסיטואציה, "את עדיין מתנהגת כמו פולנייה".
 

ואז, באמצע הרצאה של הרוקח בבית המרקחת של הקופה על תופעות הלוואי הנוראיות של הכדור שאני עומדת לקחת בחמשת הימים הקרובים, ועל המשחה "שתצבע אותך בצבעים מוזרים אבל אין מה להיבהל, רק לא לצאת מהבית חשופה", הבנתי שהדרך הטובה ביותר להתמודד עם הצרות האמיתיות בחיים הללו, שהן כאין וכאפס מול התקף אלרגיה קשה ככל שיהיה, הוא פרופורציות. זאת אומרת, לקחת בחוסר פרופורציה מוחלט את כל הדברים השוליים ביותר (נשבר פקק השעם בתוך היין, אין מספיק קצף בקפה, שוב נגמר הבוריקיטס הקטן באם־פם!!!), עד כדי שלא תישאר לכם ולו חצי דקה לדאוג מהדברים הגדולים באמת. 
 

כי תכלס, לא סתם איינשטיין אמר שהכל יחסי בחיים. לפחות כל עוד אנחנו חיים, תמיד יכול להיות גרוע יותר, אבל היי, באותה מידה תמיד יכול להיות בסוף מתישהו גם טוב יותר. בדוק.