לו ידעתי שכך זה עומד להיות, הייתי עושה את זה הרבה לפני כן. לו היה אחד שיגיד לי "אבנר, בית זה לא איפה שהגוף שלך נמצא" לפני 10 ו–20 שנה, סביר שהייתי מעמיד אותו למכירה או משאיר אותו לגרושתי והולך לחפש את ביתי האמיתי, במקום שבו השארתי גם את נעורי ואת חדוות החיים שהייתה לי. בבוקר ההוא צופיה החליטה להשקיע מעבר לממוצע, במאמר שמצאה באחד מאתרי האינטרנט שאותם היא מעצבת נכתב שארוחת בוקר שקטה, עם בן הזוג, רגע לפני שתחלואי היומיום נכנסים אל הבית תרצו או לא, יכולה להציל מריחוק וחלילה מפרידה. כשהתעוררתי היא כבר טרחה במרץ על קיצוץ ירקות במכונה החדשה שרכשה ומיד אחר כך השילה את הניילון הנצמד מגופן של הגבינות השמנות שאנחנו כל כך אוהבים. "וואו, לכבוד מה זה?", שאלתי אותה. "לכבודנו, התאומים יצאו לבסיס מוקדם וחשבתי לעצמי שלמה לא? ארוחות בוקר לא שמורות רק לשבת".
אהבתי את היוזמה הזו, בדרך כלל אני זה המתעורר ראשון, שוטף את הכלים שנשארו מליל אמש, מפשיר כמה פיתות ומכניס פרוסות לחם אל המצנם החם, הפעם לא ביקשה ממני כלום. גם כשהתקרבתי והצעתי עזרה, אמרה "אתה שב, הבוקר זה עלי". זו הייתה ארוחה נהדרת, מושקעת, גבינות קשות, סלט טרי, חביתה עם פטריות ואפילו מלפפונים טעימים שכבשה ונעתרה סוף–סוף לפתוח את אריזתם. הפעם, לשם שינוי, לא דיברה על תלאות החיים, לא על המזכירה שלה, שמבקשת העלאה חדשות לבקרים, לא על התאומים המקנאים זה בזה, כי אחד איבד את בתוליו והשני מתבייש להביט לאישה בעיניים, לא רטנה על רעשי הלעיסות שאני משמיע ואפילו שאלה פעמיים (!!!) אם יש עוד משהו שארצה. ולמרות כל זאת, התעקשתי לפחות לפנות את הכלים, ידעתי כי יום ראשון היום והרבה פרסומות שאותן היא נדרשת לעצב מחכות לה שם במייל.
כששטפתי את הצלחת הפרחונית, אולי הוותיקה ביותר שיש לנו, שמעתי אותה מאחורי, מכניסה את חבילת המסטיקים שלה אל התיק, מחפשת כמו בכל בוקר את המטען שלה ורוטנת על אחד מהתאומים, שמבלגן לה את הבית. רציתי לשאול אותה אם הכל בסדר. הארוחה לא התעכלה לי טוב, היה שם משהו לא טבעי, נדיר שישבנו לאכול לבד בלי הילדים, ונדיר עוד יותר שהייתה חיובית כזו. אבל העדפתי לשמור על הדברים כמו שהם. בינינו, אם תמצאו 100 שקל ברחוב, כמה כבר תחפשו את בעליהם?
הטלפון על הקיר צלצל. איזה בוקר מוזר זה היה, הטלפון הזה לא צלצל כבר שנים, למעשה, החזקנו את הקו רק כי הוא מגיע כחלק מחבילת הכבלים. "או שאחד מההורים שלנו קם לתחייה, או שזו טעות", התבדחה צופיה. חייכתי וניגבתי את ידַי, רציתי לגשת לטלפון, הסקרנות בערה בי מבלי שהייתה סיבה. היום, לאחר השיחות התכופות עם הפסיכולוגית שלי, אני מבין שתת–המודע שלי ביקש לעצמו הרפתקה.
הגיוני שתת–המודע של אישה מהיר יותר משלנו, וצופיה השיגה אותי והרימה את השפופרת. "הלו?", ענתה. "לא, זאת אשתו", המשיכה וכיווצה את גבותיה הדלילות. "מי מבקש? אורי? איזה אורי? אורי מהגימנסיה?", שאלה בקול מופתע וסקפטי. "אורי!", הלב שלי כמעט יצא ממקומו. "אורי שכטר? יכול להיות?", חשבתי לעצמי. "אני לא מכירה שום אורי", המשיכה, ופה כבר הרגשתי איך הזעם מתפרץ לו אט–אט. לא יכול להיות שתיקח לי בעלות גם על זה, הרי היא לא הכירה אותי אז, בגימנסיה הריאלית, מעולם לא סיפרתי לה על תקופתי שם, אולי כי לא שאלה. אז מה החקירה הטיפשית הזאת עכשיו? "מתי אתה אומר שלמדת איתו?", הגבירה את קולה. אם הבוקר איתה היה טוב, הרי שעכשיו נעכר לגמרי, שוב, כמו בכל דבר בחיים. עמדתי על ידה בציפייה שתזרוק לי עצם, שתתווה לי את הדרך, שתגיד לי מה לעשות, מה ללבוש, לאן ללכת ומתי לנשום. "אולי זו הונאה?", המשיכה, "אף פעם לא שמעתי את השם שלך".
***
תראו, לא אצדיק את מה שעשיתי, אבל כבר לא יכולתי, גם עכשיו, כשאני מספר לכם על זה, אני מתמלא באותה החמה שעלתה בי אז, כשעמדתי ליד הטלפון כמו ילד המבקש ממתק, כמו קטוע גפיים, כמו בן חסות. חטפתי את הטלפון מידה, כך, בבת אחת, ואפילו לא העפתי בה מבט, תגובתה לא עניינה אותי. "שכטר היפה?", שאלתי. "אבנר!", הוא צעק, "איפה המפתח של הפורד, יא מניוק?", שאל. "איזה פורד? בקושי סוסיתא!", ענינו יחד וצחקנו צחוק עמוק, מהבטן, מהמקום שבו נקברו געגועַי בעודם חיים. "חיפשתי אותך בדפי זהב, בפייסבוק ואיפה לא? לאן נעלמת לי?", שאלתי. "הרבה שנים בחו"ל, אספר לך במוצ"ש".
"מה יש במוצ"ש?", התעניינתי ונתקלתי במבטה הזועם של צופיה. פתאום עשתה הכל בהפגנתיות, הוציאה את ארוחת הצהריים שלה מהמקרר, סגרה את דלתו בחוזקה, לקחה את מפתחותיה מהשולחן והפילה אותם שלוש פעמים. "מסיבת מחזור! אצל אריקה בחצר, תהיה שם בשמונה ותביא 150 שקל, תמיד היא ידעה לעקוץ".
"שמונה בערב?", שאלתי מרוגש, "אני אפילו לא בטוח שאני זוכר איפה היא גרה".
"את הסיפורים האלו תספר לאשתך", אמר אורי הבלגניסט ונפרד ממני בצחוק. ניתקתי את הטלפון והשבתי את השפופרת לקיר. היה לי רגע כזה של ציפייה, של התרגשות, האבק שהביאו עמן האבנים הכבדות של השגרה נשטף ממני אט–אט. "אתה דוחה אותי", צופיה הביטה בי ופתאום נזכרתי גם בה. "לחטוף ככה טלפון? תראה מה עשית לי ביד!", הראתה לי את זרועה, למותר לציין שלא היה עליה כלום ובכל זאת התנצלתי, מכוח ההרגל. "יש לי מסיבת מחזור בשבת! את קולטת? כל החברים שלי מהגימנסיה, זה טירוף!".
צופיה הביטה בי בשתיקה, אחר כך לקחה את תיקה וניגשה אל הדלת. "קבענו ללכת להצגה בשבת, גם התאומים אמרו שיצטרפו".
"אז קחי את אחותך או אולי איזו חברה. מסיבת מחזור, את מבינה? זה שיגעון! אורי, בנציון, אריקה, רמי! כל החברים שלי, שנים שלא ראיתי אותם", זהרתי, התחשק לי לגשת אל הפטיפון הישן ולהפעיל אותו, לרקוד לצלילי המוזיקה שהשמענו שם, בחוף ליד הבית של אריקה. "בגלל שיחת טלפון טיפשית אחת אתה מוותר ככה על ערב שלנו? בשביל מי אני טורחת בכלל?", שאלה ויצאה בזעף מן הבית.
ניגשתי אל הראי העומד בסלון והבטתי על עצמי, ניסיתי להכניס את הבטן ולהבליט את השרירים, אחר כך פרצתי בצחוק גדול ורקדתי בלי מנגינה, מי יודע בכלל איך מפעילים את הפטיפון הזה? אפילו העברתי יד בפדחתי לזכר ימי הבלורית. באותו הרגע לא הייתי אבא, לא בעל ולא רואה החשבון שכולם אוהבים כי הוא יודע להכניס הרבה הוצאות. הייתי אבנר, זה שהבנות אוהבות בזכות הגומות שלו ועוד יותר בזכות האוכל של אמא שלו.
***
לו ידעתי שכך זה עומד להיות, הייתי עושה את זה הרבה לפני כן. עומד על מפתן דלתה של אריקה, לבוש טי–שירט קרועה ששמרתי באחת מהמזוודות הישנות, בידַי מעטפה עם כסף וארגז בקבוקי בירה ובאוזני צלילי נעורי. לו ידעתי שירוצו אלי החברים מאז - טרם הטבעת על האצבע, החנופה לכספרי הבנק, הארוחות המאולצות, החגים המשעממים והתנוחה הקבועה עם האישה הרוטנת - הייתי שובר הכל ושב אל חיי. לו ידעתי שיש עוד ערבים כמו הערב ההוא, עם אריקה המצחיקה ששְׂער שיבתה לא שינה כלום מבדיחותיה הגבריות, עם אורי היפה שעדיין מספר סיפורים על אושר וחו"ל, כשחיפוש קצר בגוגל מספר על הונאתו וכליאתו, ועם רמי שהצינגלה שניסה בפעם הראשונה על ידי הפך לתכשיט קבוע בפיו וריאותיו - הייתי נמלט הנה מזמן. לא טס לחו"ל פעמיים בשנה, מתנייד באוטובוסים, לא מבקש המשכיות לחיי ואוכל רק לחם עם גבינה, אבל חי, הייתי חי!
ביום גירושינו התלוו אלי אורי ואריקה לרבנות. היא הסתכלה בהם ואחר כך הסתכלה בי בזלזול. "בשביל אלו פירקת?", שאלה. רציתי להגיד לה שבשביל עצמי פירקתי, לספר לה שהיו אלו פרפורי גסיסה, ונעורַי הם התרופה היקרה שהגיעה מחו"ל. אבל לא טרחתי, היו אלו אוזניים ערלות. כשיצאנו משם והיא ישבה בוכייה על הספסל בשדרה, ניגשתי אליה, הושטתי את ידי ושאלתי: "אנחנו הולכים לים, את רוצה לבוא איתנו?". היא ניגבה את דמעותיה ומלמלה, "אין לי בגד ים וגם לא מגבת".
"מי הטיפש שנכנס עם בגדים?", שאלה אריקה בקול גברי, וצופיה צחקה, הביטה בי והושיטה לי את ידה. לו ידעתי שכך יכולים החיים לחייך, הייתי מצחיק אותם מזמן, כל כך הרבה מזמן.