כמו בכל סוגיה, דעתנו על מבקר המדינה נקבעת על ידי מחשבותינו על נתניהו

מתניהו אנגלמן עוד לא התחיל לעבוד, וכבר הוא במרכז הקלחת. כרגיל, יש מחנה שמבחינתו אם נתניהו רצה אותו, כנראה שיש פה איזה קץ׳, ויש מחנה שמבחינתו אם נתניהו רצה אותו כנראה שהוא בסדר. רק שבתוך הוויכוח הבנאלי הזה קצת קשה להבין מה באמת קורה במשרד מבקר המדינה בימים אלה.

בתחילת השבוע פורסם כי אנגלמן רוצה לבטל את האגף החדש יחסית שעוסק בשחיתויות, וביקש לשלב לצד הביקורת גם הערות חיוביות על תפקוד תקין, אם יגלה בחקירותיו כי הוא קיים. כמובן שמיד קמה סערה גדולה נגד מבקר שרוצה לשבח במקום לבקר. אבל יומיים מאוחר יותר פורסם ב״מעריב״ מכתב מבכיר במשרד המשפטים, שדווקא שיבח את אנגלמן על החלטתו, כי למבקר גם ככה אין כלים לחקור שחיתויות, ועיקר תפקידו היה וצריך להמשיך להיות ביקורת על הגופים המבוקרים כדי שאלה יוכלו לתקן.
 

כמובן שמיד קמה סערה גדולה נגדית, והשאלה היחידה היא אם הסערות הן בכלל ענייניות. מצד אחד, בהחלט נראה מוזר שמבקר שנתניהו רצה בו לא יחקור יותר שחיתויות בסגנון פרשת המעונות. מצד שני, בסופו של דבר מטרת מוסד המבקר אינה להתמכר לשליליזם, אלא להעביר ביקורת בונה על הגופים השולטים. מה זאת אומרת ביקורת בונה? די פשוט: כזו שניתנת במסגרת יחסי אמון, וכזו שמתייחסים אליה, מקבלים אותה ומתקנים לפיה. אז יפה שמיכה לינדנשטראוס ז"ל הקים אגף למלחמה בשחיתות, אבל האם הצליח במשימתו, או שרק קצר כותרות? 
 

אנשי שמאל טענו השבוע שהמכתב האנונימי שצידד במבקר החדש נשלח מבלפור ואין להתייחס אליו ברצינות, ואנשי ימין טענו שהמכתב הוא אנונימי כי אנשי מקצוע מפחדים להביע דעה שלא מתיישרת עם הדיפ סטייט. המחנאות הפוליטית צפויה ומשעממת, ונדמה שעל השאלות המעניינות ביותר לרוב אין לנו תשובות. זה משונה בעיקר משום שהמרוץ המתארך לבחירות כבר הוכיח לכולנו שגושי השמאל והימין כפי שהתגבשו בשנים האחרונות עם החרדים כ״שותפים טבעיים״, אינם רלוונטיים יותר. אבל הוויכוחים הישנים עדיין לא יישרו קו עם המציאות החדשה שנוצרה על ידי חוכמת ההמונים.
 

סוגיית המבקר היא לא הדוגמה היחידה לוויכוח שניטש בין שני צדדים שכבר אינם רלוונטיים, לא על פי תוצאות הבחירות וגם לא על פי הסקרים. דבר דומה קרה השבוע גם סביב תנאי הכליאה של האסירים הביטחוניים. בעקבות פנייה של ״אם תרצו״ במסגרת חוק חופש המידע, מלאו אמצעי התקשורת בכותרות על הפינוקים שלהם זוכים האסירים במימון ציבורי. 
 

לכאורה הוויכוח נסב סביב הדרך שבה ישראל צריכה לנהוג באסירים הביטחוניים, אבל בפועל אין לו שום עומק או אחיזה. הרי אי אפשר לטעון בכל הזדמנות שישראל היא הפנינה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, בלי לכבד את החוקים והאמנות הבינלאומיות שהופכות את המשפט הזה לנכון. הצגת תנאי הכליאה ההומניים כ״מלון חמישה כוכבים״ היא יופי של חומר לתעמולה, אבל כשכל דבר הופך לתעמולה, הולך ההיגיון. בין הקריאות לעונש מוות במקום ״פינוקים״, לבין הזעקות שמתעוררות מפעם לפעם נגד הזנה בכפייה כדי למנוע מוות של אסירים ביטחוניים שובתי רעב, כבר כמעט לא שומעים את הטיעונים ההגיוניים. 
 

חלק גדול מהשיח שלנו הוא עדיין פרימיטיבי ואידיוטי, מחנאי וקוטבי, אף על פי שכבר ברור שלא תהיה ברירה אלא לקיים אחדות חדשה כלשהי לאחר מועד ב׳ של הבחירות. הקוטביות מיצתה את עצמה, כנראה משום שלא באמת שירתה את הציבור הישראלי.
 

״עדיף ימין קיצוני על קואליציה של שמאל וערבים״, אמר צחי הנגבי השבוע, כאילו שהציבור לא הבין שלא ״קואליציה של שמאל וערבים״ על הפרק, כי אם ממשלת אחדות כלשהי. וכשניסו לשאול את דוד ביטן אם לדעתו בן גביר ומרזל בממשלה עדיפים על גנץ ואשכנזי, הוא היתמם ושאל - "אבל מה זה שייך?".

רק שלמרבית הציבור כבר ברור שהניסיון לשמר את הקוטביות הזו, שעל פיה זה ״או בן גביר ומרזל או הערבים״, מופרך. בפועל, יש מי שמעדיף את חובבי ברוך גולדשטיין על פני אחדות עם רמטכ"לים לשעבר ועם אנשים כמו הנדל והאוזר, שהם ליכוד־ליברלי בנשמתם. לכאורה, זה אמור לשרת אג׳נדת ימין ביטחוניסטית, אבל בפועל זה אפילו לא משרת סטטוס קוו. הרי ״ממשלת הימין״ הנכספת משמרת את שלטון חמאס באמצעות כסף ומכילה אין ספור שריפות בעוטף עזה. ואם טראמפ ידרוש שתי מדינות, ״ממשלת הימין״ המופלאה תמצא את הדרך לתמוך גם ב״עסקת המאה״. 
 

בחירות מועד ב׳ מתישות, כי הן שידור חוזר של ססמאות שכבר אין להן אחיזה במציאות, ועוד באמצע החום של אוגוסט. בכל זאת, החדשות הטובות על פי ההתרחשויות האחרונות, הן שהקוטביות הגושית עברה את שיאה ותיווצר אחדות כלשהי. השאלה היא איזו אחדות. 
 

נתניהו צוטט השבוע כשאמר לאיחוד הימין - ״אם לא תמצאו דרך לצרף את פייגלין ובן גביר, זהו סוף שלטון הימין״. ליברמן טען השבוע שברור לו שנתניהו סגר עם עמיר פרץ על הצטרפות לקואליציה, כשבעבודה הכחישו ואמרו ״לא נשב עם נתניהו״. אבל גם את המזמור הזה שמענו בבחירות הקודמות, רק כדי להיווכח שבסוף כולם יכולים לשבת עם כולם, או לפחות - הרוב יכולים לשבת עם הרוב. אם אבי גבאי ניהל מו״מ כדי להיכנס לממשלת נתניהו אחרי הצהרותיו הנחושות, גם פרץ יוכל, במיוחד מתוך הזוגיות עם לוי־אבקסיס. בקיצור - ההצהרות של ״לא נשב״ משרתות את הכותרות חסרות הערך אך מרובות הקליקים, ואת הרצון של הפוליטיקאים ליצור מצג שווא שאין להם שום כוונה לכבד.
 

כך שהגיע הזמן להפסיק לדבר בשפת הקוטביות שפג תוקפה, ולדבר על סוג האחדות שנראה כאן אחרי הבחירות. ליכוד־ימין־חרדים־עבודה? ליכוד־כחול לבן־ישראל ביתנו? כחול לבן־עבודה־ליכוד ללא נתניהו? הפוליטיקאים עוד מנסים להחיות את הקוטביות, כי חבל, היא עבדה עבורם באופן נפלא עד עכשיו. אבל מתישהו הם יצטרכו לאמץ פטנט חדש. אין טעם לשיח של ״שלטון הימין״ שלכאורה מציל את העם מפני ״שלטון שמאל״ שכבר אינו קיים. זה שיח ריק, שלא מאפשר דיון מציאותי ולכן גם אינו פותר שום בעיה.
 

אומנם הבחירות האלה נעשות ברוח התנגדות למדינת הלכה, אבל למורשת כולנו מתחברים, והשבוע אנחנו בדיוק באמצע תקופה חשובה מאוד עבור כל נפש הומייה - תקופת בין המצרים. למתקשים, - אלה שלושת השבועות בין י״ז בתמוז לבין תשעה באב, שבהם אמורים להרהר הלוך ושוב בהתרחקות משנאת חינם, בחורבן בית שני ובצורך באחדות בעם.