בכירי הליכוד מצהירים כי יעדיפו כהניסטים על פני השמאל, והתקרה לא נופלת

קבורת חמור: "הימין הקיצוני עדיף על השמאל פי מיליון". כה אמר השבוע השר ח"כ צחי הנגבי. למחרת החרה־החזיק אחריו השר הח"כ הד"ר יובל שטייניץ. שני אנשים רציניים, לא קיצוניים, מנוסים מאוד, מאחרוני השפויים שנותרו בשורות מפלגת השלטון. הם אמרו את זה השבוע. יכול להיות שההיכרות הקרובה שלהם עם השמאל פקחה את עיניהם? הרי הנגבי הספיק לערוק בזמנו למעוז השמאל קדימה, עם ציפי לבני ושמעון פרס וכו', ואילו שטייניץ הגיע בכלל משלום עכשיו. לא, נדמה לי שלא זה הסיפור.
 

על פי הנגבי־שטייניץ, החברים איתמר בן גביר וברוך מרזל, ממשיכי הרב כהנא בדורנו, עדיפים על "השמאל". ומיהו אותו "שמאל" משוקץ? על פי הגדרת נתניהו, "השמאל" הוא כל מי שאינו הוא. כולל ראובן ריבלין, אביגדור ליברמן, גדעון סער וחבריהם. זו הגדרה מרחיבה, מנותקת מהמציאות. אפילו נתניהו עצמו לא מאמין בה. יש לו גם הגדרה "מצומצמת": כל מה שמשמאל לליכוד הוא שמאל. כלומר כחול לבן, העבודה והמחנה הדמוקרטי. במילים אחרות: הנגבי־שטייניץ יעדיפו לשבת בקואליציה עם הכהניסטים מאשר עם ארבעה רמטכ"לים (גנץ, אשכנזי, יעלון וברק), שר ביטחון (עמיר פרץ), אלופי צה"ל (שטרן, ברביבאי, גולן), ניצבי משטרה (לוי, סגלוביץ'), בכירים מהמוסד (רם בן־ברק) והשב"כ (יצחק אילן) ועוד ועוד.
 

צחי הנגבי ויובל שטייניץ מצהירים את ההצהרה הזו והתקרה לא נופלת להם על הראש. זה כי כבר אין תקרה. תהליך הפירוק הושלם. מי שהיו פעם נבחרי ציבור עצמאיים, גאים, בעלי דעה ועמוד שדרה, התמוססו לתוך ביצה חומצית שתפקידה היחיד עלי אדמות הוא לאכל את עצמותיהם ומחשבתם ולהפוך לאגם חסינות ופולחן אישיות גדול.

 

הנה דוגמה נוספת: ביום רביעי השבוע הזדכה משה כחלון על מה שנותר מהאינטגריטי שלו. בדלי ההבטחה הגדולה שגולמה בכחלון רק לפני ארבע שנים, הושלכו למאפרה. במקום שבו עמד שר האוצר, יש עכשיו שלולית. ההצהרות הגדולות שלפיהן "לא עזבתי את הליכוד כדי לחזור אליו", נגמרו בבכי. גילוי נאות: אני מאלה שחשבו שכחלון היה שר אוצר טוב. התוצאות היו מורכבות, הכוונות היו מצוינות. כחלון היה סיפור אמיתי של איש פריפריה שיצא לשליחות כדי להעניק תקווה לציבור שלו. הוא היה מלא להט, אנרגיה ונחישות לעשות שינוי. גם היום אני מאמין שזו לא הייתה פוזה. לכן זה עצוב. עושי פוזות, ספינולוגים ואג'נדולוגים בשקל וחצי יש לנו מספיק. אצל כחלון היה נדמה שזה משהו אחר. הוא לא הסתיר את דעתו האמיתית על נתניהו. הוא ידע לזהות את השקר, את הזיוף, את הדיבורים הגבוהים והמעשים הנמוכים. הוא קרא להם בשמות. הוא אפילו בז להם.
 

אחרי שגרף 4 מנדטים בבחירות האחרונות, דומה היה שמישהו פינצ'ר את הבלון, וכחלון הושלך, מרוט ונטול חיים אל פח האשפה של הפוליטיקה. לא מזמן הוא גילה, בקולו, ששיקר לציבור במצח נחושה. הוא סיפר שדיבר עם ראש הממשלה בליל הבחירות וכשנתניהו שאל אותו מתי הוא חוזר הביתה, ענה כחלון "עכשיו". הם סיכמו, כך סיפר בהתלהבות, שהוא "שב מיד" לליכוד. באותו מעמד שבו סיפר שר האוצר את הסיפור המדהים הזה, הוא כנראה שכח מה אמר באותם ימים לציבור, און ואוף רקורד, ולכל מי שדיבר איתו (כולל הח"מ). הוא אמר אז, ימים ארוכים אחרי שסיכם עם ביבי על הזחילה הביתה, שמדובר בשמועות מרושעות, שקר וכזב, אנשים רעים שמחבלים בכרמים, כולנו חיה וקיימת. "לא באנו להיות שכירים, באנו להיות עצמאים", שינן ותקף בזעם את מפריחי השמועות.
 

הירידה מהעץ הייתה כואבת וקשה. גם אחרי שהתברר שכולנו לא תרוץ עצמאית בבחירות הקרובות, עוד המשיכו אנשי כחלון להסביר שהיא תהיה יחידה עצמאית בליכוד. בלוק טכני. אבל אז הבלוק נפל להם על הראש, והשבוע, ביום רביעי, אחד אחד ובאין רואה התגנבו החברים כחלון, אלי כהן וטלי פלוסקוב והתפקדו לליכוד. כולנו נקברה קבורת חמור ולקחה את כולנו אלי קבר. נא להימנע מביקורי תנחומים. הקסם פג. קדנציה שלמה בילה נער הזהב מאולגה בלהטוטים פוליטיים מסמרי שיער, מספר לכל אחד מה שרצה לשמוע, מתמרן בין פוזת "מגן שלטון החוק" לליכודניק החברתי האותנטי ונשאר בחיים. הוא הצליח לרוץ בין הטיפות בתוך מבול, עד שטבע. עכשיו הוא מגלה, על בשרו, שאי אפשר גם לחזור לליכוד וגם להישאר בכולנו. יש גבול לכל תעלול. כישלון השליחות של משה כחלון הוא לא פחות מטרגדיה.

תהליך השתלטותו של "הבית ברחוב בלפור" על מה שהייתה פעם מפלגת הליכוד המפוארת מקדים באופן ניכר את התהליך המקביל של ההשתלטות על מוסדות המדינה ושומרי הסף שלה. כאן, נתקל נתניהו בקשיים לא מבוטלים. יש עדיין קני התנגדות עיקשים שבהם מתבצרים אלה שמאמינים בדמוקרטיה. 

ממבט על ניתן לזהות תופעה מעניינת: בכל פעם שבה ממונה לתפקידו שומר סף כלשהו, שנתפס על ידי המשפחה המלכותית כמי שחייב לבלפור את מינויו, מתבצע הליך של גישושים ובדיקת גבולות: הבלפוראים מציבים דרישות, טוענים טענות ומפתחים ציפיות.

שומר הסף, עוד בטרם חימם את כיסאו הטרי, מנסה להבין מי נגד מי. זה קרה בזמנו עם מפכ"ל המשטרה רוני אלשיך, ששוכנע לקבל את התפקיד על ידי נתניהו עצמו ואפילו קיבל הבטחה שאם יתנהג יפה יקבל אחר כך את השב"כ. אלשיך, למי ששכח, התנגד לפרסום המלצות המשטרה בתיק המעונות נגד שרה נתניהו. מה קרה אחר כך? מה שצריך לקרות: המפכ"ל הטרי, איש מערכת ישר וממלכתי, לא איבד את המצפון או המצפן שלו ופעל על פי חוק. הוא בסך הכל נתן למשטרה לעשות את תפקידה. עד מהרה מצא את עצמו מוקע בשער בת רבים כשטן הגדול וחבר בכיר בכנופיה שקשרה קשר נגד ראש ממשלה מכהן. זה לא ריפה את ידיו.

 

זה קרה גם למבקר המדינה הקודם, השופט יוסף שפירא, שעבר שני אודישנים בבלפור בטרם זכה במינוי. שפירא החל את דרכו בהדחת יועץ המבקר למאבק בשחיתות, נצ"מ נחום לוי, שבובת וודו בדמותו נוקבה בבלפור מדי כמה דקות. שפירא גמגם, היסס, התלבט, אבל בסוף התביית על האמת, מינה את ניצב בדימוס עמיחי שי לתפקיד יועצו למלחמה בשחיתות ויצא לדרך. זה קרה אפילו ליועמ"ש אביחי מנדלבליט, שהתלבט קשות עד שהורה על פתיחה בבדיקה של פרשות נתניהו, והיסס רבות עד שהפך את הבדיקה לחקירה, והזדרז להודיע במהירות שיא במה נתניהו לא חשוד וממה הוא טוהר. בדיעבד, יכול להיות שכל זה היה מוצדק. חקירה נגד ראש ממשלה מכהן צריכה להיפתח בזהירות מופלגת. לחקירה כזו יש השלכות לאומיות, ויש להרים לקראתה רף ראיות גבוה יותר מאשר במקרים רגילים. 
 

טעותו של היועץ הייתה אחרת: הוא האמין שהזהירות המופלגת הזו תעמוד לזכותו אם וכאשר הדברים אכן יבשילו לכתבי אישום. הוא טעה. נכון לעכשיו, מנדלבליט הוא־הוא "השטן הגדול" והדמון המושלם של כל הזמנים. האיש שגדל בתנועת ז'בוטינסקי והיה מזכיר הממשלה של נתניהו מוצא עצמו נשיא כבוד עולמי של הפוסט־ציונות והחתרנות האנטישמית העולמית. לו יכול היה להדיחו, היה נתניהו עושה זאת מזמן. לא בטוח שלא ינסה את זה בעתיד.
 

השבוע ניתן לקבוע, כמעט בוודאות, שמשלט אחד כבר נפל: מוסד מבקר המדינה היה ואיננו עוד. קשה להאמין שמתניהו אנגלמן, שנבחר הפעם בקפידה כפולה ומכופלת, מסוגל להבין בהמשך הדרך את גודל הנזק שהוא ממיט על ביקורת המדינה. עם כניסתו לתפקיד הודיע אנגלמן שיבטל את משרת יועץ המבקר למלחמה בשחיתות. אחר כך הודיע שלא יערוך ביקורות בזמן אמת. אחר כך הודיע שלא יסתפק רק בביקורת אלא יפרסם גם שבחים ופרגונים. אחר כך הורה לאנשיו להפסיק להעביר ליועמ"ש חומרים שאספו ובהם ראיות או חשש לעבירות פליליות. הבעיה של אנגלמן היא שההוראה הזו מנוגדת לחוק. אני מניח שהיא לא תעבור בשקט במשרד המשפטים, בהנחה שעד שהטור הזה יירד לדפוס לא יצליח שר המשפטים הטרי להדיח גם את פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה.

ה"ניו יורק טיימס" פרסם בתחילת השבוע תחקיר מדהים על התרסקותן של שתי טיסות נוסעים, שבהן נספו מאות בני אדם. מדובר במטוסי ה"מקס" של בואינג 737, שהתבררו כלוקים בכשלי בטיחות חמורים. מהתחקיר עולה גודל המחדל. רשות התעופה האמריקאית (FAA) הפריטה את הביקורת על הליכי הייצור של בואינג הפרטה זוחלת. במהלך השנים העבירה הרשות, שהיא הרגולטור העיקרי של התעופה העולמית, את מרבית הליכי הביקורת על תהליכי התכנון והייצור מידיה, לידי בואינג. קשה להאמין, אבל זה מה שקרה. רשות התעופה השאירה בידיה את הביקורת על המכלולים הגדולים והפקירה את הביקורת על אלפי הפרטים האחרים, הלכאורה זניחים, לידיו המשוחדות של היצרן. זה בדיוק מה שגרם להתרסקויות של שני המטוסים ובעקבותיהן של בואינג עצמה. כשל חיסוני פנימי של מערכת מפוארת שפשוט קרסה לתוך עצמה.
 

זה בדיוק מה שקורה עכשיו למוסד מבקר המדינה ומה שעלול לקרות בהמשך לשאר הרגולטורים, שומרי הסף והמוסדות הממלכתיים שלנו. המאמץ נמשך לרוחב כל החזית ויוכרע בו העתיד שלנו. אין פלא, לפיכך, שראש הממשלה דורש עכשיו (כך נחשף השבוע ב"מעריב") מ"מבקר המדינה" תכתובות פנימיות בין משרד המבקר ללשכת היועמ"ש, שעניינן תהליכים פנימיים שנעשו במהלך הביקורת שהולידה את דוח המבקר על פרשת בזק (שהפך אחר כך לתיק 4000). אנשי נתניהו וסייעניו בתקשורת זועקים כמובן שמדובר בחומר ראיות שחייב לעבור לידי החשוד, כי הוא יכול לשמש להוכחת חפותו. הבעיה היחידה היא שזה לא נכון. חומר הראיות הועבר ויועבר עם הגשת כתב אישום. אלה אינן ראיות אלא תכתובות של היוועצויות פנימיות, החסויות לגמרי על פי חוק. 
 

החיסיון על התהליכים הללו הגיוני וראוי: כשיש דיון פנימי במשרד המבקר על דוח ביקורת, הדיון חייב להישאר חסוי, כי אחרת בעתיד יחששו המשתתפים בדיון כזה להביע דעה חופשית, פן היא תשמש לאחר מכן את מושא הביקורת/החשוד בפלילים. כך או אחרת, נתניהו יוכל תמיד לדרוש את שחרור החומרים הללו בבית המשפט, והשופטים יחליטו על פי מיטב שיקול דעתם.

בזמן שכל זה קורה, ביקום מקביל ממשיכים להתרחש דברים חמורים מאין כמותם. אני מדבר על מעונות ראש הממשלה. בשנים האחרונות מתרבים מאוד הטוענים שכל פרסום על מעלליה של רעיית ראש הממשלה, כל סיפור על גילויי חזירות חדשים, על נהנתנות מתמשכת, על המשך מאמץ הירואי להשית הוצאות פרטיות לקופת המדינה, רק מועיל לנתניהו בקלפי. לו קיבלתי שקל אחד בכל פעם ששמעתי את המנטרה הזו, שלפיה נתניהו מנצח רק בגלל המשך החיטוט בעניינים האלה, הייתי יכול לקנות לנתניהו חליפה חדשה של "זניה", כמו שהוא אוהב, ולפטור את ספנסר פרטריץ' מחובתו זו (אגב, מחירה של חליפת "זניה" חדשה מתחיל ב־5,000 דולר).
 

אבל אין ברירה. עיתונאי לא עובד בבחירות אלא בחשיפת האמת. במקרה שלנו, מדובר באמת מבהילה. בעולם שפוי, ניתן היה להניח שאחרי דוח מבקר חמור, כתב אישום פלילי, הרשעה פלילית ושלושה כתבי אישום נוספים בדרך, יסיקו החשודים/עבריינים מסקנות וייטיבו את דרכיהם. בעולם שלנו, ההפך הוא הנכון. בחודשים האחרונים המצב במעונות לא משתפר, אלא מחמיר. אמנון אברמוביץ' חשף לאחרונה מכתב תלונה שנשלח למוריה, חברת כוח האדם המתחזקת את בלפור וקיסריה, שלפיו עובדי המעון ממשיכים לסבול מהתעמרויות ומהתעללויות שונות, כולל עבודה בשבת, אי־תשלום שעות נוספות וכו'. גם הפרסום הזה לא שינה דבר.
 

החומרים המצטברים בבלפור ובקיסריה ידועים למספר גדול מאוד של אנשים. הם מפורטים בתכתובות מייל, וואטסאפ, מסרונים, מכתבים, שיחות טלפון ושיחות נפש בין הגורמים השונים. היועצת המשפטית במשרד ראש הממשלה, שלומית פרגו־ברנע, מכירה אותם מקרוב. גם במשרד המשפטים יודעים. במשרד ראש הממשלה כמעט כולם יודעים. גם במוריה ובקרב האומללים שממשיכים להיטחן בקן הקוקייה כולם מדברים על זה. ובכל זאת, איש לא פוצה פה ומצפצף. העובדים ממשיכים לסבול. נכלאים בבלפור ללא אישור ללכת הביתה אחרי יום עבודה מתיש, זוכים לשלל "ברכות" וגידופים שונים, התעמרויות שונות ומשונות, דרישות מופרכות וטענות אינסופיות. אגב, בטענות השונות הללו עולה מדי פעם שם אחד של מי שמחלץ או מסייע לאומללים ומגונן עליהם מהזעם הנורא: שמו של אבנר נתניהו.
 

יעקב קדוש, עובד בכיר במוריה, שהיה האחראי על מעונות ראש הממשלה, פרש לאחרונה מתפקידו. יותר נכון, נמלט ממנו בזעם מהול בבהלה. "איני יכול עוד", אמר למי שאמר. הוא שיגר מייל זועם לדרורית שטיינמץ, מנהלת אגף התקציבים והפרויקטים במשרד רה"מ, וזרק את המפתחות. עוד קודם ישב קדוש אצל היועצת המשפטית שלומית פרגו־ברנע ושפך בפניה את כל הסחי והרפש שהצטברו בתוכו בשנים האחרונות. אם מישהו ישים יד על פרוטוקול השיחה הזו (אם קיים כזה), האדמה תרעד. קדוש היה הכליא־ברק שניסה להכיל את הטירוף המשתולל סביב. הוא ליווה, סעד, ניחם וטיפל בכל המושפלות והמעונות שעברו שם, בבלפור. שירה רבן, שעניינה נדון עכשיו בבית המשפט, היא גיבורה בודדה שהעזה להתלונן. רבות אחרות מעדיפות לברוח ולנסות לשכוח, או מושתקות בדרך כזו או אחרת. יש ביניהן כאלה שנזקקות לטיפול וסעד נפשיים זמן רב אחר כך. קדוש עצמו סירב לדבר איתי השבוע.
 

בשנים האחרונות חסרים במשרד ראש הממשלה שלושה בעלי תפקידים בכירים, בהם המשנה למנכ"ל ומנהל כוח האדם. גם תפקידו של עזרא סיידוף, שבו משמש היום אדם בשם אסף יחזקאל, מופקר למעשה. הסיבה לחוסרים הללו פשוטה: בלפור לא מאפשר למנות אנשים חדשים ללא אישור מפורש ואודישן מוקדם במעון עצמו. התפקידים הללו הם אלה ה"נוגעים באש": עוסקים באישור כל הדרישות והגחמות הרעבתניות של שוכני המעונות להמשיך להשית הוצאות מכיסם הפרטי לכיס הציבורי. 
 

פעם, בימים הטובים, היה סיידוף מי שנשא בנטל האינסופי הזה. סיידוף הלך בדרך כל בשר והיום גם הוא עבריין מורשע. במקומו הובא בחור בשם אסף יחזקאל, מקורב מאוד לבני הזוג ונבחר על ידם. הבעיה היא שיחזקאל חושש, כנראה, לגמור כמו סיידוף. חנו סר לאחרונה מעל פניהם של הבלפוראים, וכעת הם דורשים לפטרו. גורם בנציבות שירות המדינה אמר לי השבוע שהנציבות מונעת את פיטוריו של יחזקאל. במצב הדברים, מתבצע מאמץ להעביר את סמכויותיו לידיה של דרורית שטיינמץ, השליחה הנוכחית של בלפור במשרד ראש הממשלה וזו שמשתדלת למלא את הדרישות האינסופיות. גם המהלך הזה נמנע, בינתיים. הדגש הוא על בינתיים.
 

בימים אלה מתבצע שיפוץ מקיף של המעון הפרטי בקיסריה. מעון שכף רגלו של אדם לבן לא דרכה בו מעולם ובכל זאת, נדרשת המדינה להקדיש סכומי כסף עצומים לתחזוקה ולטיפול בו. נדרשו לא מעט כיפופי מערכת ומריבות ענק כדי לאלץ את המדינה לממן 160 אלף שקל לצורכי השיפוץ הזה. לגברת זה לא הספיק. יום אחד היא זימנה למעון בבלפור את יואב הורוביץ, מי שהיה עד לא מזמן מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ודרשה ממנו לממן או לארגן בעצמו את השיפוצים שטרם אושרו. הורוביץ הסביר לה שזה לא תפקידו. הוא חטף שם, במעמד ההוא, מקלחת שלא ישכח לעולם, כולל צעקות רמות וגידופים שונים ומשונים שבהם הוזכרה גם רעייתו. הורוביץ, על פי עדי ראייה לתקרית, נטש את המקום בזעם ולא חזר מעולם. זה היה הקש ששבר את גבו. גורם בכיר במשרד ראש הממשלה סיפר ש"הוא אפילו לא חזר לקחת את חפציו האישיים" ופרש מתפקידו "מהיום להיום".
 

נטישתו של הורוביץ (שלא הגיב על פניותי השבוע), איש רציני וסיוויל סרוונט קלאסי, מסמלת את הקריסה הסופית והמוחלטת של שרידי הממלכתיות בלשכת ראש הממשלה ומעונותיו. אחרוני הגורמים המייצבים והשפויים שהיו שם, כבר התפוגגו. העסק כולו מתנהל על ידי המשפחה הגרעינית וקומץ מקורבים כשמבחוץ נשמעת ההמולה הבלתי פוסקת של מלחכי הפנכה למיניהם. האירוע כולו מתנהל בסוג של אקס־טריטוריה נטול חוק וסדר, מבוגר אחראי או רגולציה. אין מי שיאכוף על המשפחה להחזיר את 300 אלף הדולרים שהתקבלו מבן הדוד נתן מיליקובסקי. הכסף לא הושב, למרות קביעתה הסופית של ועדת ההיתרים שיש להשיבו. כרגע מחפשים מתנדבים שיגיעו לבלפור לגבות אותו, אבל אין אף חברת ביטוח שמוכנה לבטח אותם, אז העניין מתעכב. נמשיך לעדכן.
 

מטעמה של משפחת נתניהו נמסר: "בן כספית הפך את רדיפת ראש הממשלה ומשפחתו לאובססיה. הוא לעולם לא יביא קמצוץ ממאות העדויות של עובדים ועובדות לשעבר שעבדו עם הגברת נתניהו לאורך למעלה מעשור והם מלאי הערכה, אהבה ואף הערצה כלפי הגברת נתניהו. די בקומץ הציטוטים הבא מהודעות שכתבו עובדים לשעבר במעון רה"מ: 'שתדעי ששמור אצלי מקום ענק בלב של אהבה אינסופית אליך', כתבה עובדת, אחרת כתבה 'תודה שהשפעת עלי ועיצבת אותי בפן המקצועי והאישי. לעולם אהיה אסירת תודה', וכן הלאה. הפרסום המגמתי הזה רחוק שנות אור מהמציאות ונועד למטרה אחת בלבד: לפגוע בראש הממשלה נתניהו בעיצומה של מערכת בחירות".

[email protected]