כבר כתבתי כאן כמה פעמים שאני אתאיסט מוחלט. כמה מחברי לדעה נוהגים לפתוח משפט פולמוסי בנושא במילים: "יש לי הרבה כבוד לדת". ובכן, ברמה הפילוסופית גרידא - לי אין. מה שיש לי הוא כבוד למסורת (שהיא חלק מהווייתי כיהודי לא מאמין), אבל בעיקר לבני אדם אחרים, דתיים כחילונים. מה ההבדל? ובכן, אם יחוקקו כאן חוקים שמטרתם כפייה דתית, אצא לרחוב כדי למחות. לעומת זאת, אם מישהו יבקש ממני להתחשב - הוא ימצא בי שכן נוח להפליא. או אם להידרש לפילוסופיה היהודית: נושאים שבין אדם לחברו הם גבוהים בעיני מאשר בין אדם למקום, כלומר למדינה שהחליפה את האל בעיני הליברלים.
אפשר לדבר עד מחר על חוקים בנושא השבת, אבל סביר להניח שאם אגור בבית משותף שבו חמש משפחות שכולן (חוץ משלי) שומרות שבת, אני לא אערוך מסיבות בערב שבת. אולי אפילו במידת האפשר אחנה את הרכב מחוץ לחניה המשותפת. זאת אף שאם יחשוב מישהו לחייב אותי לעשות כן בחוק הוא יגלה, אם להיתלות באילן גבוה, ש"אף על פי כן נוע תנוע".
לכן הדתה־שמדתה כלל לא מעניינת אותי. היא אינה תולדה של איזו שעה על צביון יהודי במערכת החינוך או החמרה של דיני הכשרות בבסיס צה"ל, אלא מתרחשת בשטח באופן לגיטימי, דמוגרפי ודמוקרטי. כשרות למשל היא עניין מעניין, במיוחד אם נסיט את המבט מהמטבח הצה"לי לענף המסעדנות. מסעדות, כידוע לכל, רשאיות לפעול בשבת. אפילו התומכים הנלהבים ביותר ב"חוק המרכולים" לא תבעו לסגור מסעדות בשבת. וראו זה פלא: יותר ויותר מסעדנים חילוניים למהדרין החליטו לסגור את המסעדה בשבת.
לרגע המדויק שבו התקבלה ההחלטה אין כל קשר להדתה. הוא קרה כשבעל המסעדה הבין שיותר משתלם לו לוותר על הקופה בסופי שבוע כדי ליהנות מההכנסה שיניבו סועדים שומרי כשרות שיתווספו למניין הלקוחות שלו באמצע השבוע. במילים אחרות: במקומות שבהם יש ציבור גדול יותר של שומרי כשרות מאשר בליינים של סופי שבוע, הוכיח ההיגיון הכלכלי שהוא חזק מכל "הדתה" או מכל מתרס חילוני.
מי שחפץ לחיות בישראל של העשורים הבאים, צריך לקבל כהנחת עבודה שתחום המחיה של החילונים ילך ויצטמצם. לא מכוח חקיקה, אלא בשל הציווי האנושי החזק מכל חוק, לאמור: "לא נעים". יכול הקורא הדתי לברך "שהחיינו", משל ניצח בקרב על אופייה היהודי של ישראל. יכול, אבל לא צריך: גם כך תחושת הניכור של צאצאי דור המייסדים (בהתחלה כתבתי "דור המייסדים" במירכאות, אבל בואו לא ניקח מאף זרם בחברה הישראלית את מה שמגיע לו) החילוני־אשכנזי היא הדבק היחיד של מחנה "רק לא נתניהו". היום שבו יתחלף הרגש של הציבור החשוב הזה ב"רק לא ישראל", יהיה היום הראשון לשארית חייה של מדינת היהודים.
סיפורי סבתא
ומשהו קטן לסיום: בשבוע שעבר התראיינה הסקסולוגית הוותיקה רות וסטהיימר ל"הארץ" ואמרה שם משהו כמו: "כששוכבים עירומים במיטה, כבר אי אפשר להגיד 'לא'". נו, את מה שקרה אחר כך ברשתות החברתיות אפשר רק לדמיין: בכל 90 ומשהו שנותיה לא ספגה ד"ר רות החביבה כל כך הרבה אש וגופרית.
התגובות המתונות יחסית היו בסגנון של "ברור שאפשר להגיד לא, אפילו אם הוא כבר בפנים". הפחות מתונות דיברו על "תרבות האונס" ושלחו את הגברת וסטהיימר החביבה אל פח הזבל של ההיסטוריה.
אף שהסתכנתי בכך שאיחשב לתרבותניק של "תרבות האונס", העזתי ועניתי למגיבים שלדעתי הם החמיצו את ההבדל הקטן אך המשמעותי בין צודק לחכם. ברור שלכל פרטנר ליחסים שמורה הזכות להפסיק אותם בכל רגע נתון. זאת ועוד: ברור גם שלאישה מותר ללבוש כל מה שבא לה, בכל רגע נתון ובכל מקום. ועדיין, לא הייתי מייעץ לאף אישה שיקרה ללבי ללבוש את חצאית המיני הכי קצרצרה שלה ואת גופיית הבטן שקטנה עליה בשתי מידות - ולצאת להליכה סביב התחנה המרכזית בתל אביב בשעה שלוש לפנות בוקר. למה? כי לא כל מה שהוא צודק הוא גם חכם.
הוא הדין לגבי הפרטנר שאישה בוחרת להכניס למיטתה: ברור ששמורה לה הזכות להפסיק את היחסים בכל רגע נתון. מצד שני, אם את לא בוטחת בפרטנר שלך, למה בכלל להעמיד אותו למבחן. זה ההבדל בין צודקת לחכמה, זה הביטוי המעשי ל"סוף מעשה במחשבה תחילה", וזה בדיוק מה שהד"ר רות ביקשה לומר ממרום גילה וניסיון החיים שלה. לא כל עצה חכמה מסבתא חביבה היא חלק מ"תרבות האונס", כפי שהגדירו אותה השבוע מי שפסחו בקלות שכזאת על "והדרת פני זקן".