סקר “פגוש את העיתונות”, שפורסם שלשום, חשף כי מרבית הציבור (59%) אינו מעוניין בממשלת אחדות המורכבת מהליכוד, כחול לבן וישראל ביתנו. לכאורה, נתון מפתיע. לאחר הבחירות החוזרות שנכפו עליו היה מצופה שהציבור הישראלי יחפש נחמה באיזה איחוד שייתן מנוחה ויציבות שלטונית למשך ארבע שנים. נתוני הסקר מוכיחים אחרת: הציבור הישראלי דורש הכרעה.
ממשלת אחדות לאומית במובנה הקלאסי היא מושג ששמור לעתות חירום של משברים כלכליים וביטחוניים או למצבים של מבוי סתום בהקמת ממשלה. דעת הקהל נוטה במצבים אלו לעודד את שתי המפלגות הגדולות, שבימים כתיקונם אמורות להתחרות זו בזו ולהציע חלופה זו לזו, לשתף פעולה ביניהן ולהקים בסיס קואליציוני רחב למען האינטרס הלאומי. כך היה במלחמת ששת הימים, כשממשלת אחדות החזיקה מעמד עד לסיומה של מלחמת ההתשה, וכך היה פעמיים בשנות ה־80.
בחירות אפריל 2019 החזירו לפוליטיקה הישראלית מבנה דו־גושי. כעת ניצבות להן שתי מפלגות, הליכוד וכחול לבן, כאלטרנטיבות שוות זו לזו. אלא שכעת, גם כשחרב הבחירות החוזרות מונחת על הצוואר, רק 29%, כך על פי הסקר, תומכים בשילוב ידיים ביניהן. למה בעצם?
הסיבה העיקרית היא שחלק די גדול מהציבור לא מחפש נחמה, אלא מחפש שינוי או שימור. לאחר שנים שבהן שלטה מפלגת הליכוד במערכת הפוליטית כמעט ללא מצרים, כאשר סביבה רק מפלגות בינוניות וקטנות, קמה כחול לבן ומאיימת על הדומיננטיות שלה. למרות הקמפיין החיוור והמבנה הארבע־ראשי, הציבור שממשיך להביע תמיכה במפלגה זו גם כעת, עושה זאת בעיקר בגלל הילת הבחירות הקודמות שבהן זכתה לאותו מספר מנדטים כמו הליכוד. מדובר בציבור שההצבעה שלו מושתתת בעיקר על רצון להדיח את שלטון נתניהו. הגורם הפרסונלי בבחירות הללו, כמו באלו של לפני כארבעה חודשים, הוא גורם משמעותי.
הליכוד כבר אינה מפלגה שעומדת בזכות עצמה, שאנשים מהמחנה הנגדי יכולים בנסיבות מסוימות לשתף עמה פעולה. הליכוד היא מפלגתו של נתניהו. לא במקרה פורסם אתמול כי בסביבת ראש הממשלה החתימו את כל חברי רשימת הליכוד על הצהרה מיוחדת שאין בכוונתם להחליף את נתניהו לאחר הבחירות. מפלגת הליכוד תחת מנהיגותו של נתניהו איבדה את הממלכתיות, את כבודם העצמי של חבריה וחצתה קווים אדומים שבעבר לא הייתה מעזה לחצות. רבים ממתנגדיה אך גם מתומכיה אינם מסוגלים לראות מפלגה זו ללא העומד בראשה.
מבחינת מתנגדי ביבי, מדובר באותו אחד שתחת ימי שלטונו הארוכים הפכה החברה הישראלית למשוסעת ומפולגת יותר בין דתיים לחילונים, בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים לערבים, בין תומכי הקפיטליזם החזירי לבין תומכי מדינת הרווחה. אותו אחד אשר בימיו איתמר בן־גביר, מי שתמונתו של הרוצח גולדשטיין תלויה בסלונו, הפך לסחורה חמה בימין ולאורח לגיטימי באולפנים. מבחינת תומכיו, מדובר באחד שאין בלתו.
בעת הגשת הרשימות, הרשה גנץ לעצמו לפלרטט עם הימין וקרץ לאפשרות של ישיבה בממשלה עם ביבי. כדאי שיזכור: מרבית האנשים המצביעים לכחול לבן חוששים מהכיוון שהמדינה הולכת אליו ושואפים שמישהו יטה את הספינה. הטיה זו דורשת מהפך ולא השתכשכות במים רדודים ופושרים של איזה קונצנזוס מדומה.