בניגוד לכל ההשמצות על רוח “צפון־קוריאנית” כביכול, טוב עשה ח”כ דוד ביטן שהחתים את מועמדי הליכוד על הצהרת נאמנות לנתניהו. זה אלף־בית של התלכדות מינימלית והגינות מינימלית, לא רק מול ניסיונות הסרק הסכסכניים של כחול לבן, ברק ועכשיו גם ליברמן, לערער את נתניהו וליצור בוקה ומבולקה בליכוד, אלא מסיבה הרבה יותר בסיסית ועקרונית: הבוחר חייב לדעת אם הוא מצביע עבור נתניהו, או למשל עבור ישראל כץ או יולי אדלשטיין, שתי אפשרויות בלתי מצודדות בעיניי בעליל. וברור שמול ישראל כץ, למשל, הרי בני גנץ, שכנו לשעבר מכפר אחים, הוא כמעט אפשרות זוהרת, מה שאין מול נתניהו.
ובכלל, בלי קשר לחסרונות נתניהו ולטעויותיו הגדולות (כולל מאמרו הירוד ב”ישראל היום” שבו הוא מתחייב לא להקים ממשלת אחדות, כאילו זה תלוי בו), הניסיון הצבוע להחרים אותו מסיבות מוסריות כביכול הוא טעות גדולה, שעלולה לעלות לכולנו ביוקר, משום שתמנע ממשלת אחדות ורוטציה בין הליכוד (בראשות נתניהו) לבין כחול לבן (בראשות גנץ ולפיד), שהיא הממשלה היחידה שיכולה להציל אותנו הן מהשפעה בלתי נסבלת ומסוכנת מאוד של החרדים והכהניסטים מימין והן מהשפעה בלתי נסבלת ומסוכנת מאוד של השמאל האנטי־ציוני והערבים.
אפילו אורי זכי, מראשי השמאל הקיצוני ובן זוגה של ח”כ תמר זנדברג, אמר בשעתו כי כחול לבן תעשה טעות גדולה אם לא תצטרף לקואליציית נתניהו, כדי להרגיע ולמתן את כיווניה הרעים. זה עדיין נכון גם עכשיו, לטובת כולנו. אבי גבאי, ייאמר לזכותו, היה היחיד שהבין את זה.
לכאורה, מה שקרוי השמאל והמרכז (כולל אהוד ברק, למשל, למרבה הגיחוך) מייצגים את ערכי החוק, המשפט והדמוקרטיה מול “שחיתות” נתניהו, ואילו הימין מייצג את רמיסת החוק והרצון להפקיע את רשויות המשפט מסמכותן, אלא שההצהרה ה”מוסרית” כי “לא נשב עם ראש ממשלה תחת כתבי אישום” מייצגת בעיניי דווקא את רמיסת החוק, שהרי כידוע לכולם, חוק יסוד: הממשלה קובע במפורש כי ראש ממשלה, בניגוד לכל שאר השרים החייבים להתפטר עם הגשת כתב אישום נגדם, יכול לכהן בתפקידו עד פסק דין חלוט וסופי בעניינו. והרי מדובר בחוק יסוד שלא נחקק בימי נתניהו, אלא בשנת 1992, בימי כהונתו של יצחק שמיר כראש ממשלה, באותו חודש שבו נחקק גם חוק כבוד האדם וחירותו.
כלומר, כנסת נאורה לכאורה חוקקה אותו, וברור מה הייתה מטרתו החשובה: לייצב את השלטון ולמנוע מצב שבו אפשר יהיה להדיח ראש ממשלה בקלות יתר. נזכור, למשל, איך הודח למעשה (גם אם התפטר לכאורה) יצחק רבין בקדנציה הראשונה שלו בגלל חשבון הדולרים של אשתו, שהיום הוא עניין חוקי לכל דבר. כן, נשות ראש ממשלה יכולות להפיל לפעמים את בעליהן.
הניסיון לפסול את נתניהו כראש ממשלה, למרות שכל הסקרים לאורך כל השנים מעידים כי הוא נחשב בעיני הציבור לראש הממשלה המועדף, הוא למעשה ניסיון לפוטש משפטי, שבו האופוזיציה מתעלמת בעליל מן החוק. זה בלתי נסבל. אגב, אם וכאשר תוקם ממשלת רוטציה בין נתניהו לבין גנץ־לפיד, יצטרך אחד מסעיפיה לאסור על השמצות והתלכלכויות הדדיות בין מרכיביה. הרוח הרעה הזאת צריכה להיפסק, שוב לטובת כולנו. והגיע הזמן.