הרגיז אותי ופגע בי היחס שקיבל שגריר ישראל בפנמה רדא מנצור בכניסה אל נמל התעופה בן־גוריון. שוב ושוב מדווחים בתקשורת על אודות תחושות של אי־נעימות המלוות בדיקות בנתב"ג, ביציאה ממנו ובכניסה אליו. עבור אנשים העוברים בשדה הפגישה עם הישראלי הראשון בבואם, או האחרון בצאתם, עשויה להפוך חוויה נעימה לחוויה טראומטית המלווה בעלבון.
 
האם לא ניתן לתשאל בנימוס? או להבדיל בין שם של כפר דרוזי לשם של כפר בשטחים? ומדוע לא מדגישים יותר בקורסי ההכשרה של אנשי הביטחון את העניין הרגיש הזה? 
 
גם אם איש הביטחון או הסלקטור חשים בדבר מה שמעורר את חשדם, וחובתם לבדוק אותו, הרי שהם יכולים לפתוח בהתנצלות ולגייס את האמפתיה של הנבדק בהדגשת הצורך לשמירה על ביטחונו וביטחון שאר הנוסעים. האם לא ניתן לעשות זאת באופן קצת יותר מכובד? וכל זאת נאמר בידיעה שזו אכן משימה רגישה, לא נעימה, לא לבודק ובוודאי שלא לנבדק.

הפוסט של השגריר
הפוסט של השגריר

 

רק שהדבר חוזר על עצמו שוב ושוב במהלך השנים, והנזק שנגרם לתדמית המדינה הוא גדול. האם לא מגיע לכל אדם - גם למי שהוא לא בדיוק אוהב ישראל - יחס של כבוד עד תום הבירור, שבדרך כלל מסתיים בכך שהנוסע עולה למטוס. 
 
אם למשל יש צורך להרחיק את הנבדק לחדר נפרד, אפשר להציע לו כוס מים, להתנצל על העיכוב, לזמן סלקטור הדובר את שפתו ובאופן כללי לדאוג שהחוויה הלא נעימה לא תהפוך להשפלה. 
 
כמו שיש נוהל של בדיקת אנשים חשודים, חייב גם להיות נוהל של דרך ההתייחסות אליהם. הדבר החשוב ביותר שיש לכל אדם הוא הכבוד שלו. ברגע שאדם נחשד - כבודו נפגע. אין סיבה להוסיף עוד פגיעות, שאינן משרתות את המצב ורק מותירות טעם רע.