האיחוד שכשל: כל המפלגות שמימין לליכוד התנהלו בהפקרות במו"מ

בבחירות האחרונות זכו שלוש מפלגות איחוד הימין ב–160 אלף קולות. כאשר בודקים את תוצאות הבחירות בשנת תשע"ה (2015) בקלפיות שבהן זכתה עוצמה יהודית לקולות (התמודדה אז עם אלי ישי), ומשווים בין מספר הקולות שקיבלה הבית היהודי בתשע"ה באותן קלפיות לבין הקולות שקיבלה בהן מפלגת איחוד מפלגות הימין בבחירות האחרונות, רואים גידול של כ־70 אלף קולות. כלומר: עוצמה יהודית הביאה לאיחוד יותר קולות הן מהבית היהודי והן מהאיחוד הלאומי.
 

לפיכך, לאור תוצאות סקר האמת שנערך אך לפני פחות מארבעה חודשים, בהליכה המשותפת של שלוש המפלגות הנ"ל לעוצמה יהודית היו מגיעים המקומות הראשון, הרביעי והשביעי. במקום זאת, הוצעו לה המקומות הרביעי והשמיני, הצעה שלא ניתן להגדירה אלא ככוחנית, מתנשאת ומבישה.
 

במקביל, ניהלו הבית היהודי והאיחוד הלאומי מו"מ שצלח לאיחוד במסגרת גוש טכני עם הימין החדש בראשות שקד ובנט. בין חלוקת המושבים בין השתיים הראשונות לימין החדש, לפי יחסי הכוחות האמיתיים בין המפלגות, אין ולא כלום. הימין החדש אומנם לא עברה את אחוז החסימה אולם זכתה בכ–138 אלף קולות. ללא 70 אלף הקולות של עוצמה יהודית, קיבלו הבית היהודי והאיחוד הלאומי יחדיו כ־90 אלף קולות בלבד.
 

חרף מציאות ברורה זו, הציע הימין החדש, בנדיבות רבה, חלוקה שווה במספר המושבים ברשימה המשותפת. לא זו בלבד שההצעה נדחתה, אלא שהבית היהודי המשיך להתעקש כי הרב רפי פרץ - שכלל לא ניתן להשוות את מעמדו הציבורי והפוליטי לזאה ה של איילת שקד - הוא שיוביל את הרשימה, חרף הנזק האלקטורלי הברור שייגרם עקב דרישה זו.
 

לבסוף, תמורת ויתורו של פרץ על המקום הראשון, כפו הבית היהודי והאיחוד הלאומי הסדר שלפיו בעשרת המקומות הראשונים ברשימה המשותפת יהיו רק ארבעה מאנשי הימין החדש. זאת כאשר היחס האמיתי ביניהם - לאור תוצאות הבחירות האחרונות - צריך להיות הפוך, קרי 4-6 לטובת הימין החדש.
 

מיד עם חתימת הסכם האיחוד הכריזה שקד כי פניה לאיחוד של כל המפלגות מימין לליכוד, ובראש ובראשונה צירופה של עוצמה יהודית לרשימה שזה עתה נולדה. על פי יחסי הכוחות, כפי שבאו לידי ביטוי בבחירות האחרונות, הימין החדש הינה כאמור המפלגה הגדולה ביותר - 138 אלף קולות. עוצמה יהודית שנייה, עם 70 אלף קולות, והבית היהודי והאיחוד הלאומי עם כ–45 אלף קולות כל אחת. על פי הכוח האלקטורלי של המפלגות, עוצמה יהודית הייתה זכאית במסגרת האיחוד למקום השני, היות שהיא המפלגה השנייה בגודלה, וכן למקום השישי. תוך גילוי נדיבות מובהקת, דרשה עוצמה יהודית אך ורק את המקומות 6 ו־12. הצעתה נדחתה מכל וכל, ובמקום זאת הוצע לה, למרבה הלעג, לקבל את המקומות 8 ו־13, תוך מודעות ברורה לכך שהצעה שכזו לא תתקבל. שום גוף פוליטי לא היה מקבל הצעה שבינה לבין כוחו הפוליטי המוכח אין כל קשר למציאות.
 

ככל הנראה, היה זה בנט שהתעקש כי ההצעה המבישה הנ"ל לא תשופר, הואיל ובנט, כידוע, לא היה נלהב - בלשון המעטה - להתאחד אפילו בגוש טכני עם עוצמה יהודית.
 

אחרי שאמרנו את כל זאת, בסופו של דבר גם התנהלותה של עוצמה יהודית הינה חסרת אחריות במובהק. לכל אורך החודשיים האחרונים שב והצהיר דובר המפלגה בפועל, איתמר בן גביר, כי לנגד עיני עוצמה יהודית עומד דבר אחד בלבד - מניעת הקמת ממשלת שמאל. נשאלת אפוא השאלה הרטורית המתבקשת: האם הסיכוי למנוע הקמת ממשלת שמאל אינו גדול יותר כאשר ארבע המפלגות שמימין לליכוד רצות יחדיו, ומועמדי עוצמה יהודית משובצים במקומות 8 ו־13? האם לממשלת שמאל אין סיכוי גבוה יותר להתממש כאשר עוצמה יהודית מתמודדת בנפרד?
 

הנה כי כן, הפוך והפוך בה והמסקנה המתחייבת, האחת ואין בלתה, היא שארבע מפלגות הימין התנהלו באופן בלתי אחראי לחלוטין. מחד, רוממות סכנת הקמתה של ממשלת שמאל בגרונם, ומאידך, התנהלות כוחנית, שלא לומר דורסנית, כלפי עוצמה יהודית, כאשר האחרונה מעדיפה להתמודד לבדה, תוך הורדתם לטמיון של עד 100 אלף קולות, השווים שלושה מושבים בכנסת.
 

דווקא ממפלגה כה פטריוטית כמו עוצמה יהודית, מצופה לבלוע מנה הגונה של רוק, ולהודיע כי חרף מעשה הנבלה נגדה, היא מעדיפה את האינטרס הלאומי המובהק. ולכן, עליה להכריז כי לא תרוץ בבחירות הקרובות, ולקרוא לכל תומכיה להצביע עבור הליכוד או איחוד מפלגות הימין בהובלת איילת שקד, על אף מגרעותיהם. 
 

התנהלות חסרת בינה ומטופשת זו במו"מ להקמת איחוד מפלגתי הכרחי מימין לליכוד הינה אות וסימן להתנהלות נפסדת גם בזירה המדינית. היו אלה אנשי הבית היהודי - לפני פרישתם של שקד ובנט והקמת הימין החדש - שמיד עם בחירתו של דונלד טראמפ דרשו השכם והערב להרבות ללא כל מגבלה את הבנייה ביו"ש ובירושלים, כמו גם את תחילתו, הלכה למעשה, של הליך סיפוח חלקים משטח ג' (C בלעז), והכל תוך ביקורת על נתניהו, בשל רפיסותו כביכול, על שאין הוא מזדרז לעשות כן.
 

גם בהקשר זה מתבקשות השאלות הרטוריות הבאות: אם נתניהו היה נוקט את הצעדים שהבית היהודי דרש שיינקטו, האומנם היה טראמפ מכיר בירושלים כבירת ישראל ומעביר אליה את השגרירות, וזאת עוד מהר יותר מכל ציפייה אופטימית? האם היה מתבצע קיצוץ מלא בתמיכה האמריקאית באונר"א וברש"פ? האם שגריר אש"ף בוושינגטון היה מסולק? האם טראמפ היה מכיר ברמת הגולן כשטח ישראלי?
 

לא יכול להיות ספק כי את כל הצעדים הנ"ל נגד האויב הערבי–"פלשתיני" נקט טראמפ תוך תיאום מלא עם נתניהו, אשר מצדו האיץ אומנם את הבנייה ביו"ש ובירושלים, אולם במינון שלא יעורר את רוגזו של ממשל טראמפ.
 

הנה כי כן, התנהלותו של נתניהו מול ממשל טראמפ הייתה נבונה ומתואמת והניבה תוצאות מדיניות מרחיקות לכת. אפילו כאשר נבחר טראמפ לנשיאות, איש לא העלה על דעתו כי ינקוט בתוך 18 חודשים מכניסתו לבית הלבן את כל המהלכים הנ"ל. ברור לגמרי שלו חלילה היה נתניהו מקשיב לקולות הרמים שהשמיע הבית היהודי, בכל הנוגע להאצת הבנייה באופן בלתי מבוקר ביו"ש ובירושלים, אף אחד מן המהלכים שנקט טראמפ לא היה בא לעולם.
 

מהי המסקנה המתחייבת מכל האמור לעיל? כל המפלגות שמימין לליכוד התנהלו בהפקרות בכל הנוגע לאיחוד כולל ביניהן, שאמור למנוע את הקמתה של ממשלת שמאל. דרישותיהן המדיניות מנתניהו, במיוחד מאז כניסת טראמפ לבית הלבן, היו כולן חסרות יסוד, ואם חלילה היו נענות, כי אז, כל הטוב שהרעיף טראמפ על ישראל ובמינון כה גבוה, לא היה בא לעולם. לפיכך, כדי למנוע את הקמתה של ממשלת שמאל ולהותיר את הגה הנהגת המדינה בידי נתניהו, צריך ליכוד גדול של כ–40 מושבים, גם אם יהיה זה, בין השאר - אך לא רק - על חשבון מפלגות הנפל שמימין לליכוד.