כל הופעה של עמית סגל בטלוויזיה היא תיעוד נדיר של המוח האנושי במלוא תפארתו. אני לא חושב שאי־פעם אהבתי או חיבבתי או שהיה לי קיק על פרשן בטלוויזיה. בדרך כלל הם מבליחים עם דבר פרשנותם בהופעתם הנאה לכמה דקות בשעות אחר הצהריים, ושוב צצים עם כותרת במהדורת הערב, ועד השעה תשע הקשר איתם נגמר.
תמיד עניין אותי לדעת איך הם עובדים שם בחדשות. מה סידור העבודה של קרן מרציאנו, למשל. כמה שעות נעדר מהבית יאיר שרקי, והאם חזי סימנטוב הוא אדם קורע מצחוק במציאות. בניגוד לכוכבי ריאליטי, שאותם אנחנו מכירים מכל זווית אפשרית, וגם מכמה זוויות בלתי אפשריות ומיותרות - כתבי חדשות ומגישים חנוטים בחליפותיהם באולפן ומשתדלים שלא להיחשף. לכן אין לנו מושג על חייהם. וחבל.
פעם ראיתי את ערד ניר יושב עם המשפחה שלו במסעדה במרחק שלושה שולחנות ממני. כמו בטלוויזיה כך בחיים הוא ישב ליד שולחן עגול כאילו היה באולפן, וקריין למשפחתו בפאתוס את התפריט. מה אומרים לאדם כזה אם פוגשים אותו ברחוב? "אני מת על החדשות חוץ שלך, ערד. תאמין לי, אין עליך"? ואם אתה נתקל ברינה מצליח בסופר, מה תעשה חוץ מלנסות להחמיא לה "את אחלה, רינה, באמת אין עלייך, כל הכבוד, והקטע עם הפרוצדורה, הרגת אותנו, רינה".
קשה להרגיש אליהם משהו אמיתי, הם לא מעוררים רגשות סוערים בקרב הצופים. גג סימפתיה. אשתי, למשל, מחבבת את אודי סגל. היא אומרת שהוא באמת חמוד. שאלתי אותה למה הוא חמוד. למה? ככה, חמוד. מה למה.
היוצא מן הכלל הוא עמית סגל. לא סתם כתב ופרשן, הוא פנומן. סגל מעורר רגשות עזים בקרב כל המגזרים. יש שממש אוהבים אותו, ויש שלא מסוגלים לסבול אותו. אצלי זה ברמה של "תגבירו, יש עמית סגל בטלוויזיה". הוא מטאור שזורח מעל כולם, בעל יכולות בלתי אנושיות. אני עוקב בהתפעמות אחרי שפת הגוף שלו, הוא לעולם לא נינוח.
מיד אחרי שהוא מפרשן או מראיין, הוא נוחת לתוך הסלולרי וממהר לצייץ בשתי הידיים במהירות שיא ומרעיד את הטוויטר עם כותרות מתוך הראיון שזה עתה מתרחש. כשהמרואיין ממשיך להשיב, סגל ממשיך להפגיז בשלוש פלטפורמות תקשורתיות בעת ובעונה אחת. הוא תמיד חד, מהיר, ציני, משעשע, מדויק ומבריק יותר מכל האנשים המוכשרים מאוד שנמצאים בסביבתו.
השבוע התפתח דיון עקרוני וחשוב בנוגע לשאלה לאיזה פוליטיקאי יש איזו תמונה יותר איומה על הקיר. נזכרתי בתמונות שהיו בסלון ביתי בילדותי: הילד הבוכה, ארבעת הסוסים הדוהרים מתוך הים, האישה האפרו–אמריקאית (אז היה מותר להגיד שהיא שחורה) הנושאת על ראשה כד ענקי והפוסטרים המביכים של דוראן דוראן, וואהם! והזמר אדם עם הבנדנה על היד. כנראה שהסיפור שהתמונות האלה מספרות עלי הוא שגדלתי בבית קיטשי, שגרתי, כל–ישראלי, פופי, ושהייתי ילד מבולבל שמעריץ כוכבי מוזיקה נאים מרשת ג'.
ובכן, בסלון ביתו של איתמר בן גביר אין ציורים או פוסטרים עדכניים אלא תמונה של הרוצח ברוך גולדשטיין. בן גביר טוען שהסיבה לתליית תמונתו היא רק משום שהיה רופא ילדים. כאילו שהמרכיב המרכזי באישיותו הוא כישורי הרפואה שלו.
בתגובה ציין סגל שבלשכתו של סגן יושב ראש הכנסת, ח"כ אחמד טיבי, תלויה תמונה של יאסר ערפאת, שרצח יותר אנשים וילדים מברוך גולדשטיין, ולא נרשם זעזוע דומה. מיד אחרי שרוני דניאל ביקש מסגל "אל תשווה", ענה לו סגל: "אני לא משווה, אני מעיר".
אמנון אברמוביץ' ניסה להציל את כבודו של טיבי עם מידע על נאום מהעבר שנשא טיבי על השואה, שאותו חברי כנסת אחרים לא נאמו, אך סגל מיהר לנפנף אותו בטענת חוסר רלוונטיות לדיון על התמונות. זו לא פעם ראשונה שסגל משחק שחמט סימולטני עם מספר כתבים ופרשנים באולפן, ועוד לפני שהם חושבים לאן להזיז את הצריח הוא מחשב את צעדיהם, ומפיל שלושה מלכים במהלך רטורי מהיר ומרהיב.
סגל מושך אש. הוא הבן של עורך "מקור ראשון", כותב ב"ידיעות אחרונות", ולעיתון "הארץ" יש פיקסציה עליו. רבים מאשימים אותו בהטיה פוליטית, אך למשל מנעד המברכים על הולדת בנו השבוע היה מתמר זנדברג עד הרב רפי פרץ. לעתים אין ימין ושמאל, יש פשוט כישרון.