שמתם לב שבתקופה האחרונה אי אפשר לקום בבוקר בלי לשמוע שמישהו מצא משהו להיעלב ממנו, בין שהוא שייך לקבוצת מיעוט אתנית ובין שהוא מקבוצת מיעוט מגדרית או דתית.
ההיעלבויות האלה ששומעים עליהן חדשות לבקרים, שואבות את הלגיטימציה שלהן מרוח התקופה. אנחנו חיים בתקופה המקדשת שטחיות ודואגים שהמעטפת תיראה טוב, תוך התעלמות מוחלטת ממה שקורה בפנים. אין לחברה שום בעיה שנרגיש בוז, שנאה או עליונות כלפי קבוצה אחרת באוכלוסייה, כל עוד אנו מתבטאים כלפיה באופן שהוא תקין פוליטית.
תקינות פוליטית מוגדרת כאמצעים שנועדו למנוע עלבון או עמדת נחיתות מחברי קבוצות מסוימות בחברה, באמצעות התנגדות לעמדות המביעות אפליה, סקסיזם, גזענות, הומופוביה ועוד. משום מה ישנה הנחה שעל פיה אם נשנה את דרכי ההתבטאות שלנו - המחשבות והתחושות ישתנו בהתאם. הנחה זו מעולם לא אוששה. תקינות פוליטית מעולם לא הביאה לסובלנות ולהקשבה, להפך. הניסיון למשטר דעות של אנשים גורם לתסכול הולך וגובר בחברה. למעשה, גישת התקינות הפוליטית זנחה את כל הניסיונות לקיים חברה מתוקנת והפכה להיות משטור דעות שכל עניינו ללמד אותנו לעשות שימוש בשפה מכובסת. בכך תקינות פוליטית מתעלמת לחלוטין מהבעיה האמיתית.
הגזענות לא הולכת לשום מקום.
אנשים מקפידים מאוד להתבטא באופן שנחשב תקין פוליטית, אך מתחת לפני השטח הגזענות לא נעלמה - היא רק למדה תקינות פוליטית מהי. אלא שגזענות העטופה במילים שהן תקינות פוליטית מסוכנת בהרבה. כאשר אנשים חוששים לומר את אשר על לבם, התחושות השליליות יבואו לידי ביטוי בדרכים אחרות. תהליך זה מכונה הדחקה.
הדחקה אומנם מאפשרת לשלוט בדחפים, במחשבות ובתחושות על פני השטח, אך האנרגיה הנפשית הנדרשת לשמירת התכנים במצבם המודחק היא הרסנית. מחיר ההדחקה עשוי להגביר את התחושות השליליות, האפליה והגזענות. לכן אף על פי שתקינות פוליטית באה לתקן את המצב, היא למעשה רק מקצינה אפליה, גזענות, סקסיזם.
מדוע נולדנו להיות גזענים?
זה אולי יפתיע, אבל המקור לגילויי גזענות ואפליה אינו רוע אלא אנושיות לשמה, אינסטינקטים אנושיים מולדים שנועדו לדאוג שנשרוד בג'ונגל הזה שנקרא החיים. אומנם לנטיות הקדומות הללו יש פחות מקום בתקופתנו, אבל עוד לא פותחה טכנולוגיה שמסוגלת להפריד את הנטיות האבולוציוניות שלנו ולהתקין לנו במקומן נטיות שמותאמות יותר לחיים בתקופתנו.
דמיינו שאתם צופים באדם מקבל זריקה, אתם צופים במחט חודרת לעורו. גם עכשיו, בזמן שאתם קוראים שורות אלו, אתם מתכווצים רק מלדמיין את הכאב. בזמן שאנו מתבוננים בכאב של אדם אחר, אזורים ייעודיים במוח מייצרים סימולציה של חוויית האחר. הדקירה מפעילה את הנוירונים של הכאב, וכך אנו מצליחים לדמיין כיצד הוא חש. מנגנון זה אפקטיבי להפליא ועומד בבסיס יכולתנו לחוש אמפתיה. אבל אנחנו מתוכנתים לחוש אמפתיה בעיקר כלפי אנשים מהקבוצה שלנו.
מה קורה במוחנו כשאנו צופים באדם מקבוצה אתנית אחרת נדקר?
החוקר אלסיו אבנטי גייס נבדקים שחורים ולבנים וביקש מהם לצפות בסרט שבו רואים מחט הדוקרת יד אדם. כשנבדקים התבוננו במחט חודרת ליד של אדם מקבוצה אתנית אחרת (למשל לבנים שהתבוננו ביד אדם שחור), עוצמת הכאב פחתה בהדרגה. הנבדקים, שחורים ולבנים כאחד, גילו אמפתיה רק כשראו ידיים בגון העור שלהם. כשהיד הייתה שייכת לקבוצה אתנית אחרת, לא נרשמה עוררות מהכאב. המדהים הוא שככל שהקבוצה הייתה רחוקה יותר בעמדותיה או במהותה מקבוצת הפנים, מידת האמפתיה פחתה בהתאמה.
העובדה היבשה היא שאנחנו פחות רגישים לכאב של אנשים מקבוצה אתנית אחרת.
תגובות אלו הן אוטומטיות ומשרתות מטרה אבולוציונית ברורה. דעות קדומות התפתחו כפונקציה של חיים משותפים בקבוצות. החיים בקבוצה אומנם מקדמים את ההישרדות שלנו, אך החשש מפגיעה של אנשים חיצוניים הוביל להתפתחות מנגנון המאפשר לזהות מי שייך לקבוצת הפנים ומי לא. עם הזמן, תהליך הסינון המהיר נהפך לאוטומטי ולא מודע.
אנשים לא רוצים לדעת מה הם באמת מרגישים.
עידן הפוליטיקלי קורקט מכתיב לנו מה נכון לחשוב וכיצד אנחנו אמורים להרגיש. לכן כדי לתפוס את עצמנו בצורה חיובית, אנו נוטים לייפות את המציאות. אנשים אוהבים לתפוס עצמם כליברלים ולא יודעים או לא רוצים לדעת כיצד הם באמת מרגישים. אבל למעשה אפילו אנשים שאכפת להם משוויון חברתי מראים באופן לא מודע נטיות שליליות חבויות כלפי קבוצות אחרות.
המפתיע הוא שלמרות המחקרים הרבים שנעשו בתחום, החברה ממשיכה לחשוב על דעות קדומות כעל מחשבות שניתנות לשליטה. החוק הנוכחי נגד אפליה מניח שדעות קדומות הן גלויות ומכוונות, אך האמת המצערת היא שלכולנו נטייה גנטית לאפליה, חלקנו שולטים בזה טוב מאחרים. אנחנו דור טהרני מאוד, אבל כדאי שנתבגר. משטור הדעות והמחשבות שלנו לא יוביל אותנו להיות חברה יותר טובה אלא רק יגביר את מידת הסבל שלנו.v
הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה