היריות בנגמ"ש הימני והטהרנות הפנימית במעוז השמאל בתקשורת מעידות על כך שההצהרות על סולידריות הן מזויפות. סולידריות אמיתית היא לא אינטרס משותף אלא ערך שנבחן רק כשיש לך מה להפסיד.
אם לשפוט על פי אירועי השבוע האחרון, נשמתה של הסולידריות המפורסמת בימין תהיה כנראה צרורה בצרור החיים. אחרי שחברי הליכוד ניסו בכל כוחם להדביק לאביגדור ליברמן המיליטנטי תווית של שמאלן ונכשלו, הדוברים שוחררו בימים האחרונים כדי לטעון שאיילת שקד הבוגדת רוצה להתנקם בבנימין נתניהו על דחייתה מהליכוד ולכן תצביע נגד חסינותו, ושבצלאל סמוטריץ' מסייע לשמאל באמירותיו. ההחלטה אם להמשיך בקו התקיף כפופה לדבר אחד: הסקרים. וכיוון שב"ימינה" לא ממש רוצים להיכנע לשתיית הקולות שהתחילה ממש מוקדם העונה, משמעות הדבר היא שנראה פה לא מעט יריות בתוך הנגמ"ש.
האמת היא שהאיחוד הימני־חרדי ה"טבעי" וה"בלתי ניתן לפירוק" נסדק כבר לפני כמה חודשים, כשנתניהו לא הצליח להקים את הממשלה שרצה ופנה בהצעות מפתות גם לבני גנץ וגם לאבי גבאי ה"נוראים מכל". כך שאולי הגיעה השעה להבין את המשמעות האמיתית של קידוש הנאמנות, הרעות והערבות ההדדית בימין, שנראו אמיתיות לעתים. מתברר שזה היה בסך הכל אינטרס צרוף. אינטרס משותף שהתפורר עם התפתחות האירועים.
יש להניח שאנשי שמאל מסוימים מחככים את ידיהם בהנאה לנוכח התפוררות הסולידריות המזויפת בימין, אבל באמת שאין להם סיבה. גם בשמאל לא ממש יודעים סולידריות מהי, מעבר לכך שהיא קונספט מקסים לססמאות. בפועל, במפלגות בצד השמאלי של המפה לא מסוגלים לשתף פעולה כבר שנים. בין היתר זה מתבטא ב"רצח" הסדרתי של היו"רים של מפלגת העבודה, בחוסר היכולת ליצור גוש אחד משמאל לכחול לבן, ביריות בתוך הנגמ"ש כחלק אינטגרלי ממהות החיים, בהמון קולות צפים, ואפילו בחוסר היכולת של מרצ לייצר הסדר עודפים עם הרשימה המשותפת על אף כל הדיבורים היפים.
אז מהי סולידריות אמיתית? יש אנשים שסולידריות בעיניהם היא משהו שקורה כשהכל סבבה. כולם אחים, חברים, קולגות, נותנים צ'אפחות ונלחמים למען איזשהו צדק משותף. ומרוב שכיף להם הם לא שמים לב שבשם הצדק הזה הם מכתימים ומנדים אוכלוסיות שלמות ומקדמים בחדווה עונשים קולקטיביים נגד אלה שאינם חלק מהסולידריות שלהם.
דוגמאות טובות הן לא רק ההומופובים, אלא גם השמחה בחוגים מסוימים על החלטת בית המשפט העליון שלא לאשר עוד הופעות לקהל חרדי בהפרדה במרחב הציבורי, בניגוד מוחלט לתפיסה המוצהרת של "חיה ותן לחיות". אבל כשנוצר שבר עמוק מדי בין שני מחנות של אותו עם, כנראה זה רק עניין של זמן עד שהסולידריות תיסדק גם בתוך כל אחד מהמחנות. עם השבר המקורי למעשה נשחקת היכולת להבין מהי סולידריות אמיתית ומה צריך להקריב כדי שהיא תתקיים.
כשהעובדות לא רלוונטיות
השבוע הוכיחה הסולידריות המזויפת שעל אף מראית עין כלשהי, היא גם לא באמת קיימת בצד השמאלי של ברנז'ת העיתונות. המהירות שבה הופנו מתאגיד השידור חִצי רעל לעבר חברת ההפקה קודה תקשורת, לאחר סיפור סצינת תפיסת הנשק המבוימת בתוכנית הדוקו־ריאליטי "מחוז ירושלים", הייתה מפחידה. ברור שקודה שגתה, אין על כך עוררין. אבל כנהוג במחוזותינו ההיסטריים וחסרי הפרופורציות, התגובה הייתה בלתי מידתית בעליל. להפסיק לעבוד איתה בבת אחת, על כל השקעותיה והפקותיה לתאגיד ובניגוד לכל החוזים, כאילו הייתה מצורעת ואם כל חטאת? זה לא יותר מאשר זריקת האשמה וטהרנות פוליטית מהסוג הגרוע ביותר. אלה מעשים שבברנז'ת השמאל מבלבלים לפעמים עם סולידריות אמיתית.
נכון שדברים כמו אלה שקרו ב"מחוז ירושלים" לא צריכים לקרות. אבל בואו נאמר את האמת - קודה לא שגתה כשעשתה מניפולציות על האמת, כי כך עושים בז'אנר הדוקו־ריאליטי: מתסרטים ומביימים כדי להעביר תחושה. קודה שגתה כשלא הסוותה את אחד המצולמים באופן מושלם, וגרמה לו להרגיש חשוף ומאוים. אילו הייתה מסווה אותו טוב יותר, אף אחד לא היה נפגע, והכל היה ממשיך כרגיל, בתוך תעשייה שלמה שמניפולציות על האמת הן לחם חוקה.
אלה שדחו בזעזוע עמוק ובשאט נפש את המניפולציות האלה כאילו מעולם לא התנסו בהן בעצמם, הם טהרנים מסיבה פשוטה מאוד: הכי קל להוציא להורג מישהו אחר כדי להגן על עצמך. אין פלא שרבים מהתעשייה יצאו להגן על קודה - הרי מהות התוכן של היום היא דרמטיזציה והרבה הגזמות. מעבר לכך שלתאגיד יש אחריות לחומרים שהוא משדר ומעורב בהפקתם, ומעבר לזריקת האשמה על מאות עובדים לא קשורים שלא יקבלו משכורת בחודש הבא, יש פה היתממות.
כולם יודעים שהמניפולציות מגיעות הרבה יותר עמוק מתעשיית הדוקו או הריאליטי - מי בתעשיית התקשורת מדווח באופן מדויק? כמעט אף אחד. בוודאי לא עיתון "הארץ", שחשף את הפרשה, וכבר חגג עליה את התיאוריות הרגילות על התעללות המשטרה בתושבי עיסאוויה בגלל הכיבוש הארור.
למי ששכח: סולידריות אמיתית נמדדת דווקא ברגעים קשים שבהם יש לך מה להפסיד מתמיכה במישהו. זה ההבדל בין סולידריות לבין אינטרסים משותפים. מה שהחזיק את מפלגות הימין ביחד זה אינטרס, שכולם כבר מריחים שלא יגיע לכדי מימוש בבחירות הקרובות. אותו הדבר קיים במעוז השמאל הטהרני בתקשורת: אם תטעה, אין מחילה. בטהרנות אין סולידריות אמיתית, כי כדי לצאת קדושים יותר מהאפיפיור נשליך אותך מתחת לגלגלי האוטובוס ללא מחשבה שנייה.
בשורה התחתונה, האג'נדות הרדיקליות הן אלה שדווקא פוגעות בסולידריות, והן פוגעות גם בלקיחת אחריות, בתיקון אמיתי של סטנדרטים מקצועיים ובנקיטת אמצעים מידתיים. כשהאג'נדה הרדיקלית מכתיבה את הכל, העובדות מפסיקות להיות רלוונטיות. מה שמניע את הכל הוא תדמית קדושה או משיחית, שמי שאינו חלק ממנה הוא פושע, בוגד, מפליל מיעוטים ועוכר ישראל. ההשלכות ההרסניות לא מובאות בחשבון, וזה קורה גם בימין הקיצוני וגם אצל הרדיקלים בשמאל.
הסולידריות המזויפת גורמת לתחושה מתעתעת שהיא אמצעי מיגון. לכאורה, אתה חלק מצוות מוביל וצודק - שלטון ימין חזק או אליטת שמאל בתקשורת, שהיא אם כל הערכים הנעלים. אבל בפועל, הסולידריות המזויפת יכולה להתהפך עליך ברגע אחד, שבו תמצא את עצמך מנודה ומוכה כדי ששאר ה"סולידריים" יוכלו להמשיך הלאה ביחד.
מפלגות הימין שכחו שבשמאל יש גוונים רבים, שהמרכז יכול להיות שותף נפלא והרבה יותר נכון ממפלגות שמקדמות מדינת הלכה, ושסולידריות בעם חשובה יותר מסולידריות רק בימין. והתקשורת שכחה שתפקידה להשכיל את הציבור, לא לרגש אותו. תפקידה לאפשר לאזרח הפשוט לגבש את ההחלטות שלו, ולא להשפיע עליו להסכים איתה. אילו היינו זונחים לרגע את הסולידריות המזויפת, היינו רואים את זה ופועלים לתקן את מה שבאמת יצא מאיזון בתעשייה ובמדינה כולה.