מלאכת הגאולה לא תמה: הריבונות היהודית בישראל מעולם לא הייתה כה חזקה

כששאל לפשר המתרחש, נענה כי באותו יום חל ט' באב, והבכי הוא על בתי המקדש שחרבו ביום זה. הראשון לפני 2,398 שנים בידי הבבלים, והשני לפני 1,742 שנים (שני מנייני השנים מתייחסים לשנת תקע"ב) - והתחנונים הם לקב"ה, כדי שיקים מחדש את המקדש ויקבץ את פזורי ישראל חזרה למולדתם ההיסטורית. בתגובה אמר נפוליאון כי עם שמבכה כך את חורבן בית מקדשו ואת גלותו מארצו, יזכה לשוב אליה וגם להקים מחדש את בית מקדשו.
 

אירוע נוסף לגבי ט' באב קשור במייסד והעורך הראשון של "מעריב", עזריאל קרליבך. משפחתו הייתה נוהגת לבלות את חופשת הקיץ במעיינות קרלסבד בצ'כיה - מקום נופש פופולרי בקרב המעמד הבינוני־גבוה, יהודים וגויים, עד לשנות ה־30 של המאה שעברה. קרליבך מספר כי בהיותו בן 10, לאחר צום ט' באב, יצא לטייל ברחוב הראשי, וכששמע קולות תזמורת, התקרב למקום ועמד והקשיב לנגינתה במשך שעה ארוכה. כשחזר למלון, נשאל מדוע בושש לחזור. לכששמע אביו את הסיבה, סטר על לחיו ואמר לו: בית המקדש נתון בלהבות, ואתה בחוצפתך עומד ומתענג למשמע נגינת תזמורת. לימים סיפר קרליבך כי האירוע, ובמיוחד הסטירה, עשה אותו לציוני.
 

# # #
 

חורבן הבית השני (למעשה השלישי - הראשון נבנה על ידי שלמה, השני נבנה מיד לאחר הצהרת כורש, והשלישי על ידי הורדוס) הינו המאורע שנתקבע בעם ישראל כאסון הנורא ביותר בתולדותיו, לפחות על פי מנהגי האבלות, אף יותר מהשואה. מעבר לשריפת קודש הקודשים, הוא מסמל גם את אובדן הריבונות של עם ישראל בארצו ואת תחילת הגלות, על האסונות האינסופיים שפקדו את העם לאורכה. 
 

את חורבן הבית השני והגלות שבעקבותיו זוכר עם ישראל לא רק בט' באב ובי"ז בתמוז (מועד פריצת החומה השלישית) ובשלושת השבועות שביניהם, שבהם נקבעו שני ימי צום - אלא מדי יום ביומו. גם כיום, מיליוני יהודים, בארץ ובגולה, שלוש פעמים מדי יום חול ב"תפילת שמונה עשרה" ואותו מספר פעמים בימי חג ומועד ב"תפילת שבע", אומרים בברכת "העבודה": "רצה אדוני אלוהינו בעמך ישראל ובתפילתם והשב את העבודה לדביר ביתך ואשי ישראל ולתפילתם שעה". תוכן דומה מופיע באותן שתי תפילות בחזרת הש"ץ בברכת "העבודה".
 

זה קרוב לאלפיים שנה שיהודים לא מתחתנים בשלושת השבועות הללו - ימי בין המצרים - שבין י"ז בתמוז לט' באב. אין זה ראוי ליהודי לקיים אירוע שכולו שמחה בתקופה זו. זה קרוב לאלפיים שנה שבסיום טקס החופה שובר החתן כוס לזכר חורבן ירושלים ואומר: "נעלה את זכר ירושלים על ראש שמחתנו", ומוסיף: "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני, תדבק לשוני לחכי".
 

הנה כי כן, מאז חורבן הבית לא חדל עם ישראל להתפלל לתקומתו חזרה במולדתו ולהקמתו של בית המקדש, בדיוק במקום שבו עמדו השניים הקודמים - הר הבית. כיום, בשנה ה־72 לעצמאות ישראל, למרבה החרפה, קודש הקודשים עדיין נרמס ונשדד בידי ראאד סלאח - יורשו של גנרל האס־אס אמין אל־חוסייני - וחבר מרעיו. 
 

אף כי עד סמוך לאחר תחילת המאה ה־20 רוב רובו של העם חי את החורבן ופילל להקמתו מחדש של המקדש - כיום רבים בעם אינם יודעים אפילו למצוא את תפילות שבע ושמונה עשרה בסידור התפילה. אין אפוא תמה כי הכמיהה לבניית בית המקדש קיימת כיום אך ורק בקרב אותם מיליוני יהודים שסידור התפילה ממשיך להיות חלק בלתי נפרד מסדר יומם. לעומת זאת, בעיני אלה המנותקים מהסידור, בנייתו מחדש של המקדש הינה רעיון נואל ופסול. תרחיש זה ממחיש היטב את האמירה כי כשם שיותר מששמרו בני ישראל על השבת, שמרה השבת על ישראל, כך גם יותר מששמרו בני ישראל על הסידור, שמר הסידור על כמיהתו של ישראל לבניית המקדש. 
 

כאן המקום להבהיר כי אומנם כל יהודי חרדי מבכה מדי יום את חורבן הבית, אולם באותה מידה, מתנגד בתוקף ליוזמה ישראלית לבנייתו על ידי מעשה ממלכתי של המדינה. עמדה זו יסודה באנטי־ציונות המובנית של ההנהגה הרוחנית והפוליטית של החרדים. כשם שהאמינו כי ניגאל אך ורק על ידי משיח בן דוד, כך מאמינים הם שבית המקדש ירד שלם ובנוי אל הר הבית, היישר מהשמיים. כשם שטעו החרדים באשר לדרך שבה יתקיימו מחדש עצמאותנו וריבונותנו בא"י, כך טועים מנהיגי החרדים בכל הנוגע לבניית הבית השלישי בהר המוריה.
 

# # #
 

למרבה החרפה, אפילו לא אחת מהמפלגות הציוניות הלאומיות, לרבות תנועת חרות בהנהגת מפקד האצ"ל, מנחם בגין, ואף לא מפלגה כלשהי מהמחנה הציוני הדתי, לא חרתה על דגלה את הרצון - לכשתזדמן השעה - להקים מחדש על הר הבית את "דביר ביתך".
 

המסמך הפוליטי החשוב היחיד המעלה על נס את בניית המקדש ככורח מתבקש מחידוש עצמאות ישראל בארצו, הינו "י"ח עיקרי התחייה". זהו מצע הלח"י שחובר על ידי מייסדו ומפקדו ומחולל המרד נגד הכובש הבריטי, אברהם ("יאיר") שטרן. העיקר ג' במסמך זה, תחת הכותרת "הייעוד", קובע: 1. גאולת הארץ 2. תקומת המלכות 3. תחיית האומה. עיקר י"ח במסמך זה, תחת הכותרת: "הבית", קובע: "בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה", כלומר, עקרון גאולת הארץ יהיה שלם אך ורק משייבנה המקדש.
 

ואכן, כשם שהמקדש לא יכול לקום אלא עם חידוש הריבונות של ישראל בארצו, כך חידוש הריבונות אינו שלם ואף אינו ראוי מבלי שייבנה המקדש. בשנה ה־72 לעצמאותו, מעולם לא היה מצבו של עם ישראל בארץ ישראל איתן יותר וטוב יותר. מעולם לא חיו בא"י למעלה משבעה מיליון יהודים, מעולם לא חיו בירושלים למעלה מ־550 אלף יהודים. מעולם לא הייתה מלכות יהודית - גם לא בימי דוד ושלמה - בעלת עוצמה כמו עוצמתה של ישראל כיום. גם מספר לומדי התורה בארץ ישראל לא התקרב מעולם למספר לומדי התורה במדינת ישראל כיום. אפשר להוסיף ולמנות עוד היבטים רבים המוכיחים כי הציונות בנתה את הריבונות היהודית החזקה ביותר בכל הדורות בא"י. יחד עם זאת, מלאכת הגאולה עדיין לא תמה. 
 

בכל ההישגים האדירים הללו אין די. פצע חורבן הבית טרם הגליד ולעולם לא יגליד. יתרה מכך, ככל שאנו הולכים ומתעצמים - בתוך עשור לכל היותר מרביתו של עם ישראל יחיה בא"י - כך הפער בין הר הבית השדוד, בדיוק במקום שבו עמד המקדש, פוגע יותר ויותר בריבונות ישראל על ארצו ועל ירושלים בירתו. תזכורת כואבת למצבו הבלתי נסבל של הר הבית קיבלנו בתשעה באב השנה, כאשר אספסוף ערבו־אסלאמו־ג'יהאדו־פאשיסטי השתולל והתפרע כדי למנוע כניסת יהודים אל ההר.
 

תקומת ישראל בארצו הינה התופעה הנשגבת ביותר, לא רק בתולדות ישראל - בהיסטוריה האנושית כולה. תקומה זו תהיה מושלמת רק כאשר ייבנה המקדש, בדיוק כפי שחזה גוי גמור כמו נפוליאון בבית כנסת בעיירה יהודית נידחת בשנת תקע"ב. את אשר הבין נפוליאון, עלינו לעשות בעוצם ידנו.

כן יהי רצון.