באוקטובר 1969, בימי מלחמת ההתשה, הגיעה לישראל משלחת של הירחון "פלייבוי". המשימה הייתה לצלם למגזין היוקרתי נשים ישראליות בעירום. לכאורה משימה של כסילים; נשים ישראליות כפי שכל ילד יודע, לא מצטלמות בעירום. לא ב–1969 ולא ב–2019. אבל הצלם מרווין ניומן - ותיק שדות קרב שצילם נשים ברחבי העולם - והצוות שלו הגיעו באל–על, הקימו משרד הפקה בחדר 1016 במלון "הילטון" בתל אביב ושלחו משושים זהירים לבדוק את השטח. כדי לא להצטייר כקולוניאליסטים אבודים המסתובבים עם פלנלית קשורה על עיניהם, גייסו שליחי "פלייבוי" אנשי קשר מקומיים: את צלם העיתונות אברהם ירון ואת לאה פלטשר, מייצגת בולטת של אלגנטיות ישראלית.
זו הייתה תרגולת ותיקה ומיומנת ב"פלייבוי": פעם בשנה הציג הירחון - שהייתה לו אז תפוצה של 7 מיליון עותקים בעולם - נשים עירומות מארצות שונות, כולל מהגוש הקומוניסטי. אופן השידול היה מסחרי טהור; "פלייבוי" לא התיימר למכור אומנות וערכים הומניטריים. את זה הוא עשה בכתבות שפרסם ובפורומים הפוליטיים. המצולמות קיבלו מזומן ביד על פי תעריף קבוע.
על פי "העולם הזה", שפרסם כמה חודשים לאחר מכן את שהתרחש מאחורי הקלעים וגם הסתבך בתביעה בגין הפרת זכויות יוצרים, מדובר בתעריף רעב: 150 ל"י למצטלמת לבושה חלקית ו–350 ל"י לחזה חשוף. הוויכוח על התחתונים היה תמיד עיקש, לא רק בישראל. על פי התוצאה הסופית, היו ישראליות שחשפו ישבן, אבל "העולם הזה" לא פרסם את התעריף.
נאמנה למוניטין שלה, הודיעה גב' פלטשר שהיא מתמחה בהלבשה ולא בחשיפה, ניתקה מגע ולקחה איתה את הדוגמניות שלה. צוות "פלייבוי" לא התייאש והמשיך לחפש בקמפוסים, בדרכים, בערים הגדולות ואפילו בקיבוצים ובצה"ל. בצר להם, זה היה לגיטימי לצלם מתנדבת בעלת אופקים רחבים בקיבוץ ולהציג אותה כישראלית. המועמדות הגיעו לחדר ב"הילטון", מילאו שאלון קצר, הסירו חולצה בפני הצוות וחזרו הביתה לחכות לצלצול הטלפון.
"לא חשוב כמה מדהים היה היקף החזה שלה", נכתב ב"העולם הזה", "ניומן היה מסיט את עפרונו על השולחן וזה היה הסימן לאברהם ירון, קצין הקישור, לפטור אותה בשלילה". איכשהו הבשיל המאמץ ההפקתי הזה ל–15 עמודים של ישראליות בעירום מלא או חלקי שהתפרסמו בגיליון אפריל 1970.
מתישהו בשנות ה–80, עמוק בתרבות ובעשייה מגזינית, הייתה לי הזדמנות לרכוש מחבר אוסף כמעט מלא של גיליונות "פלייבוי". ארכיון שמור להפליא, ששכן בקופסאות קרטון גדולות וכבדות, חלקו כרוך, חלקו בתפזורת. לא חשבתי פעמיים. זה היה אוצר בלום של עיתונות טובה, טקסטים של מיטב העיתונאים, הסופרים והוגי הדעות באמריקה, ראיונות אפיים שעד היום משמשים מראה מקום, לעתים מרשיע, של הלך רוחות של מי שעדיין איתנו ומתהדרים בעמדות מודרניות מעודכנות ושונות מדעות היסטוריות שלהם המתויקות און דה רקורד.
צילומי העירום לא נעלמו מעיני אך גם לא עיוורו אותי. קשה להסביר את זה ממרחק הזמן, המקום והאווירה השלטת, אבל פעם זה היה בסדר לפרסם תמונות עירום בישראל. זה לא היה קל מכמה סיבות: הרחק מהידע המצוי בידי הקורא, נהנה הממסד הדתי מגישה לנקודות לחץ רגישות בעיתונות. מודעות רבות שהופיעו בעיתון היו זקוקות להכשר, הן בשל המוצר שפרסמו והן בשל יחסי עבודה. מו"לים נאנקו תחת הלחץ הזה, אבל במשך עשור בערך, היה לקרב ההישרדות הזה גוון ספורטיבי. היו מספיק מודעות לכולם, והייתה נחת מסוימת להגיד לגורמים לוהטים בחרון קדוש, שיישקו בתחת.
הבעיה האמיתית הייתה אינטימית ושבטית יותר: לכל בחורה ישראלית שהצטלמה בעירום בתל אביב היו הורים ובני משפחה בנהריה או באילת. קשה היה להבין כמה רגיש ומלחיץ זה היה, עד שהטלפונים במערכת התחילו לצלצל.
במלחמת לבנון הראשונה החליט אדם ברוך עורך "מוניטין" לפרסם כמה צילומי פין–אפ ל"עידוד החיילים". פין–אפ הוא מוסד ותיק שהחל במלחמת העולם השנייה וברוך היה אמון על הז'אנר. הכל התנהל ברוח טובה, עד ששלוש הדוגמניות שהצטלמו בעירום במהלך 1982, שמעו מהבית.
עיתונות לגיטימית כמו "ידיעות אחרונות", "חדשות", "על המשמר" ו"דבר" פרסמה עירום בדרגות חשיפה שונות. עיתוני נשים מובהקים כ"את", "עולם האשה" ו"לאשה" לא התביישו כלל. ללא מורא וללא משום פנים ניהל אורי אבנרי ב"העולם הזה" את זן העיתונות הלוחמני, הפוליטי ופורץ הדרך שלו, אבל את השער האחורי הקדיש, ללא אפולוגטיקה, לרכילות, לחטטנות וגם לעירום כשהסתייע בידו. הניסיון של עיתונאים ועורכים צעירים ב"מעריב" לקפוץ למים נתקל בעצבנות קלה של העורך עדו דיסנצ'יק, שניסח מזכר בנושא לעובדיו. נחום ברנע ותום שגב, עורכי "כותרת ראשית", הבטיחו לקוראיהם כי עירום ייכנס לשבועון רק על גופתם המתה. גררתי את אוסף "פלייבוי" איתי מדירה לדירה ומעיר לעיר, עד שיום אחד החלטתי למכור אותו. אני יודע למי מכרתי, אבל אין לי מושג מה עלה בגורלו.
***
היה זה ירון לונדון שהגדיר את ישראל כ"ערש השואה המינית". לא בטוח שהוא צדק. ישראל מראה פנים שונות על פי רוח התקופה. הלכי הרוח בה משתנים, לרוב לא לטובה, ואם בודקים את התנהלותה על פי השנים האחרונות, אין ספק כי מתעוררים געגועים עזים להדוניזם ולדקדנטיות של שנות ה–80 ולהתפרקות הטוטאלית מהעול השמרני של האבות המייסדים בשנות האימפריה 1967–1973. אלו שנות האימפריה הפסבדו–רומית, שבה צמחו לול, שבלול, העין השלישית, סרטי חצות, סמים ומין וקיום מתריס על רקע מלחמת ההתשה והגאוותנות הביטחונית שהובילה לקונספציה היהירה שהמיטה עלינו את מלחמת יום כיפור.
שש השנים הללו ביצרו את מעמדם של אריק איינשטיין, שלום חנוך, אורי זוהר, כוורת וכנראה גם את המוזיקה הטובה ביותר שהייתה לנו. עמדה באוויר רוח סלחנית, מתירנית ומפרגנת, שהניחה ל"טנגו האחרון בפריז" לחמוק מציפורני הצנזורה תוך כדי ויכוח קולני ולהגיע להקרנה בקולנוע "סטודיו". זה היה לגיטימי לעמוד בתור לסרט עם מבוגרים מאיתנו ולכולם יחד לקח רגע אחד להבין מדוע מרלון ברנדו מבקש חמאה. אין זה פלא שברבות השנים נמלט אורי זוהר לאוהלה של תורה. הוא, כמו רבים אחרים, לא היה שורד את העדויות המתאחרות של נשים בסביבתו הקרובה וכמובן שלא את תנועת #MeToo.
"פלייבוי" הגיע לישראל בתזמון נדיר: האוזניים צלצלו עדיין מהניצחון הגדול בששת הימים. המותניים הצרים התרחבו להשמנת יתר טריטוריאלית. ישראל ניגבה חומוס ביריחו בשתי ידיים, וילדים קנו עפרונות צבעוניים בעיר העתיקה. לרגע קטן ומטעה, היה אחלה.
אני מכיר חלק מהנשים הישראליות שהצטלמו בעירום. לא אישית, הייתה להן נוכחות ציבורית. ממרחק של 50 שנה אני בוחר שלא להזכיר את שמותיהן. יש בזה התחסדות רטרואקטיבית שאינה נוחה לי, כי פעם הזכרתי, אבל מהריח המסוים העולה מישראל 2019, נדמה לי שמי מהן שעדיין איתנו, אינה זקוקה לתזכורת ההיסטורית הזאת. אז לא היו להן ילדים ונכדים.
מה שמרתק יותר מהצילומים הוא הטקסט הנלווה. ניסיון כן ואותנטי ללכוד את ישראל בת ה–21. זה משעשע כשם שזה מאלף. "הבחורה הישראלית מסובכת ופשוטה גם יחד" נכתב ב"פלייבוי", "היא משלבת תחכום ונאיביות, נשיות מזרח תיכונית עם תוקפנות, ועניין רב בעולם עם גאווה עזה על היותה ישראלית. מפעמת בה תשוקה לשוויוניות עם גברים ואף על פי כן היא אסירת תודה כאשר מתייחסים אליה כאל אישה רכה. לפעמים גישתה למין ישירה, פתוחה ונענית. בהזדמנויות אחרות היא שמרנית. כאשר נדמה לך שהבנת אותה נמרצת ועניינית, היא מופיעה בחצאית מיני הקצרה ביותר שראית מימיך. כעבור זמן קצר אתה רואה אותה שוב, שרועה בביקיני זעיר על חוף הים, משתזפת בשמש הים תיכונית העזה. היא אישה מסוג חדש לגמרי, נמצאת עדיין בתהליך התהוות. עקב צורך ממשי, כמו גם כפועל יוצא ממזגה, היא חיה כמעט כליל בהווה".
בגיליונו מ–18 במרץ 1970 עשה "העולם הזה" מה שעשו עיתונים ישראליים רבים בהליך שגרתי ופרסם 16 תצלומים של "הנערות של ישראל" כפי שהופיעו ב"פלייבוי". בנוסף השתמש אבנרי בחלק מהטקסט המקורי. כך היינו; בחישוב זהיר שערכתי פעם, רגע לפני שהפסקנו להתנכל לזכויות יוצרים, מצאתי שבאופן קולקטיבי חייבים עיתונים בישראל כ–5 מיליון דולר לצלמת האייקונית אנני לייבוביץ' עבור השימוש המופקר שנעשה בצילומים שלה ברבות השנים. למיטב ידיעתי, החשבון הזה מעולם לא נסגר, והתירוצים שהבהבו בתת–ההכרה שלייבוביץ' התחילה את הקריירה שלה כמתנדבת בקיבוץ עמיר וכי יהדותה עבדה עבורנו, לא החזיקו מים.
בחודש מאי תבע "פלייבוי" את "העולם הזה" על הפרת זכויות יוצרים. נוכח השגרה, זו הייתה הפתעה. זה קרה משום ש"פלייבוי" הופץ בישראל במספר עותקים שמעולם לא נמסר, והירחון טען לפגיעה בהכנסותיו, וגם משום שאת "פלייבוי" ייצגו בישראל עורכי הדין זליגסון וגבריאלי. ד"ר ארנבט זליגסון היה המומחה מספר אחת בישראל לזכויות יוצרים ואף כתב ספר בנושא. את "העולם הזה" ייצג כמקובל משרדו של עו"ד אמנון זכרוני. את התעמלות הקרקע נטולת התקווה מול "פלייבוי" עשה אצל זכרוני מתמחה למשפטים בשם אדם ברוך. הוא התרכז במאמץ למזעור הנזק והכין לזכרוני תקצירים משפטיים שנקראו "תרופות". למרות המאמץ המרשים, לא היה לאדם ברוך קייס. ספק אם זה מסביר את העוינות שחש כלפיו אורי אבנרי בהמשך דרכם בעיתונות. אבנרי תיעב ירחוני כרומו ואת הרוח האמריקאית שנשבה מהם.
טענתו המרכזית של ברוך עמדה על כרעי תרנגולת: "קיים נוהג בארץ להשתמש בתצלומים ממקורות שונים", הוא כתב. "קשה יהיה להוכיח נוהג זה, שכן 'העולם הזה' הם בעלי 'הזכות הבלעדית' על נוהג זה... בשל העניין המקומי, נראה בגדר פעולה טבעית של עיתון הישראלי הנותן סקירה על אירוע בעל עניין לקוראיו... בסקירה נתן 'העולם הזה' קרדיט מלא ונאמן ל'פלייבוי'... הטקסט עצמו המופיע בכתבה הוא תיאורי–עובדתי, מחמיא ביותר לירחון, ואין הוא העתקת הטקסט של הירחון... גובה התשלום המקובל בישראל עבור תצלום נע בין 40 ל"י ל–75 ל"י לתצלום; הפרסום ב'העולם הזה' הועיל ל'פלייבוי' ועורר סקרנות הקוראים באשר נמצא ב'פלייבוי'. אחרת קשה להסביר את העובדה ש'פלייבוי' אינו יכול להראות ירידה בתפוצה בחודש האמור".
את ההחלטה בתיק אזרחי 2114/70, "פלייבוי" נגד "העולם הזה", ניסח השופט צלטנר בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ואני מדלג לסיפא של הדברים): "ניתן אפוא צו מניעה זה: איסור על המשיבה לפרסם תמונות או צילומים אשר זכות היוצרים בהם היא למבקשת, בעלת הירחון פלייבוי". "העולם הזה" נקנס בסכום של 3,500 ל"י (830 דולר) וחויב בתשלום לא יאוחר מ–30.9.1972.
בתחילת אוקטובר כתבו זליגסון את גבריאלי לזכרוני: "אני מבקש להזכירך כי בהתאם לפסק הדין שניתן על ידי בית הדין המחוזי... התשלום לא בוצע עד כה ואבקשך לגרום לכך כי יבוצע מיד, על מנת למנוע פתיחת תיק בהוצאה לפועל".
***
יותר מכל מעוררת הכתבה ההיא ב"פלייבוי" - שעד היום עולה ממנה סוג של תמימות המאפיינת מדינה שמלאו לה 21 שנים - געגוע, מוגבל משהו, לתקופה שהסתיימה לכאורה ב–1967 אך נמשכה בפועל עד היקיצה המכוערת והיקרה בחיי אדם ובמורל הקולקטיבי באוקטובר 1973.
המצולמות נראות שלמות עם החלטתן שלא נעשתה רק עבור בצע כסף. התחושה היא שאף אחד לא איים עליהן עם אקדח מחוץ לפריים. השתקפות הכתבה ההיא בעיתונות המקומית, בהתנהלות של הצעירים, רוח הנעורים וההומור המסוים שהיה תקף אז הם משב רוח מרענן בהשוואה למשטמה, לפחד, למררה ולמיצי הקיבה המרוחים ברשתות החברתיות. מדינות צעירות מזקינות, מתקמטות, מקריחות ומשנות כיוון. ספק אם יש מדינה שאימצה את החשיבה הגריאטרית, המסוידת והמסויטת וירדה בשקיקה כה גדולה לשוליים תוך שהיא נפרדת מערכים הומניים אלמנטריים, כמו ישראל.