על ההרתעה: מה התרחש ברצועת עזה בתקופה האחרונה? נורו שלוש רקטות שאחת מהן פגעה בחצר בית בשדרות; נמשכו צעדות השיבה לגדר, עם האלימות המלווה, אך בהיקף מצומצם של כמה אלפי משתתפים; תופעת הבלונים דעכה. החידוש היה בניסיונות חדירה לשטח ישראל של חמושים, שכולם (ארבעה עד עכשיו) סוכלו בהצלחה על ידי צה"ל, והתוצאה הייתה שמונה הרוגים, שחמאס הדביק להם את הכינוי "צעירים זועמים".

לפי כל הידוע, הם לא משתייכים לחמאס. חמאס הילל אותם, אך לא הגיב על חיסולם ולא דרש נקמה. ואצלנו קמה צעקה לצאת למלחמה נגד חמאס. בלט הרמטכ"ל לשעבר, בני גנץ, בדבריו החדים. אני מעוניין לנתח את דבריו שהיו בהם ארבעה מרכיבים. הראשון הוא הרתעה. וכך אמר: "ההרתעה לא נשחקה, ההרתעה נמ־ח־קה!".

לדעתי זאת אמירה שגויה בתכלית. למה? כי אוי לנו ואבוי לנו אם ההרתעה באמת הייתה נמחקת. כי אז חמאס היה יכול להשתולל ולכסות ברקטות את מרכז הארץ, למשל, בלי לפחד כלל מגמול אכזרי שלנו. מה מדהים? שדווקא הניסוח הזה של "ההרתעה נמחקה" נאמר בהדגשה יתרה, ובתנועת גוף, ללמדנו שאין מדובר בפליטת פה, או באמירה רשלנית.

בני גנץ. צילום: אבשלום ששוני


במילים אחרות, לא רמטכ"ל דיבר כאן, אלא פוליטיקאי. אבל לא רק זאת, יכול הרמטכ"ל וכל אחד לדבר על כך שיש לנו הרתעה, או שהיא נשחקה, או שאבדה. זאת הערכה, לא עובדה. כי הרתעה קונבנציונלית (להבדיל מגרעינית) אינה קבועה ויציבה. היא דינמית, עולה ויורדת, בהתאם לנסיבות ולהתפתחויות, ופעמים עלולה שלא להתקיים. אבל מי שקובע במעשיו ובדיבוריו אם ההרתעה קיימת, חלשה, חזקה או אינה קיימת, הוא הצד שאנו רוצים להרתיע אותו. לא הדיבורים שלנו, המשקפים כאמור הערכה (נכונה או מוטעית) או סתם אמונה, הם אלו שקובעים אם הצד השני מורתע ובאיזו מידה.

יש פעמים נדירות שבהן אפשר לדעת שההרתעה אכן אבדה לנו. כך קרה ערב מלחמת ששת הימים ב־1967, כאשר הצבא המצרי החל להיכנס בהמוניו לסיני, ונאצר, שליט מצרים, הכריז פומבית: "אנו מוכנים. אם רוצה הגנרל רבין לנסות את כוחו במלחמה, אהלן וסהלן". זה היה הבסיס לשיר המפורסם שחיבר חיים חפר "נאצר מחכה לרבין", ועמד ביסוד סיסמת הבחירות ב־1992: "ישראל מחכה לרבין".
 
המרכיב השני הוא דבריו של גנץ "נעשה מערכה שתהיה האחרונה. נכריע צבאית את חמאס". מתעוררת שאלה: איך עושים זאת? איך נפעיל את העוצמה שלנו לקרב האחרון מול רצועת עזה? מה המחירים? איך מסיימים את קרב יום הדין הזה? ו"התשובה" ניתנת במרכיב השלישי: "באמצעות קבינט של ביטחון ואחריות". במילים אחרות: באמצעות דיבורים, דיבורים.
 
והמרכיב הרביעי הוא "זה מה שצריך לקרות, זה מה שהולך לקרות". במילים אחרות: התחייבות של פוליטיקאי מצוי לעתיד שהוא מעורפל, לא של רמטכ"ל לשעבר. וזה עצוב. ארבעה רמטכ"לים לשעבר נוטלים חלק בבחירות הנוכחיות, ושניים מהם אף היו שרי ביטחון, ועד עכשיו לא שמענו מאף אחד מהם הצגה ביטחונית סדורה והגיונית של המענה הישראלי לאתגרי הביטחון שלנו. בראש ובראשונה לאיום הכמותי העצום של הטילים בצפון. הם לא מחלידים שם. הם רק מתרבים, ונעשים יותר איכותיים.