אני אוהב חלות שבת. מעדיף אותן קטנות ומתוקות. אני אוהב לקנות אותן אצל לוי ברחוב יגאל אלון בתל אביב, שם המתיקות שלהן עדינה. ביום שישי שעבר רציתי לעצור שם וגם לשתות קפה. משום שחניה אין שם בנמצא, יצא לי להכיר חניון קטנטן בקצה של רחוב ללא מוצא, טירת צבי שמו, כמדומני. זהו רחוב צר, דו–סטרי, באורך 300–250 מטרים.
קניתי חלות, שתיתי קפה ויצאתי מהחניון לכיוון היציאה. כ–20 מטרים לפני סוף הרחוב הגיע לקראתי בחופזה רכב ועצר מולי. בהכרח עצרתי גם אני. יצאתי מרכבי ופניתי בנחמדות לנהגת בבקשה לסגת 20 מטרים לאחור ולאפשר לי להמשיך בדרכי. אבל היא התעקשה שאני הוא שעליו לסגת. עניתי שמבחינתי אני נשאר במקום ולא זז, וחזרתי אל המכונית. היא יצאה מהרכב שלה ואז יכולתי לראותה: קשישה לבושה במכנסי ריצה ונעלי התעמלות.
וכך, שני זקנים עקשנים ונרגנים, במכוניות זהות (קיה ספורטז'), חוסמים את הכניסה לרחוב טירת צבי. בינתיים הגיע רכב נוסף, שכמובן לא יכול היה להמשיך בדרכו בגלל רכבה של הזקנה. הנהג התרגז, בצדק, לקח את מצרכי השבת ממכוניתו והלך, תוך שהוא מודיע שיחזור בערב. גם זה לא גרם לשני הזקנים להתרגש יותר מדי. הגברת הודיעה לי שהיא מתקשרת למשטרה. המשטרה לא נחפזה להגיע ובמקום זה התקשרה אלי, לפי מספר הרכב, אני מניח. די מהר הבין היומנאי את הסיטואציה והחליט להותיר אותנו לשבור את הראש לבד. כל זמן שאין דם, ומשני הצדדים לא היה סיכוי שיהיה, חבל על הדלק של הניידת.
ואז הגיעה מכונית שלישית, שנתקעה אף היא בכניסה לרחוב. יצא ממנה גבר דתי, ניגש לגברת כדי לברר מה מתרחש, הגיע אלי ואמר לי: "עזוב, יום שישי היום, אני צריך להגיע הביתה, נסה לנסוע כמה שאתה יכול לאחור, תיכנס לאיזו חנייה של בית ותן לה לעבור".
אמרתי בלבי: צודק האיש, ונסעתי לאחור. המכונית שמולי שעטה בסערה קדימה בתרועת ניצחון. הפסדתי, אבל הרגשתי טוב עם ההפסד הזה. גברתי הנהגת, אני באמת מאחל לך שבוע טוב ומבקש סליחה על חוסר הגמישות שלי. אבל, בינינו, תגידו את האמת, מרגיז, לא?