"מט"ו באב תש כוחה של חמה", טען רבי אליעזר, אולי הביע משאלת לב. אבל בחודש אב הישראלי החמה עדיין מכה במלוא עוזה ומותש רק כוחנו שלנו. כשראיתי את לוחמי צה"ל ברמת הגולן מסתדרים בשורה ומנסים להשיג הפלה ראשונה של מטוס לזכות הצנחנים, נזכרתי באמירה המדויקת יותר של חכמי התלמוד הבבלי: "שלהי הקיץ קשים מהקיץ", וכמו תנור שכבר הוסק כל הקיץ - די בזרדים אחדים כדי להצית מחדש תבערה.
באותה מחזוריות עונתית מזהיר שוב המודיעין מפני תבערה והתפרצות בזירה הפלסטינית. לא צריך להיות קמ"ן כדי להבחין באווירת האלימות הגוברת בקרב הפלסטינים. אירועי הר הבית עוררו מחדש את תופעת המפגעים הבודדים ועוד מוקדם לומר אם הגל הזה כבר מאחורינו.
שורת הפיגועים בשבועיים האחרונים מאירים באור אחר את ההתעקשות הישראלית לאפשר כניסת יהודים להר הבית ביום שבו חג הקורבן המוסלמי הצטלב עם תשעה באב. לא בטוח אם המחיר היה שווה את זה. ישראל היא הריבון בהר הבית וככזו חייבת לממש את הריבונות שלה, אבל בשכל. ישראל היא גם הריבון במערת המכפלה - אבל שם הוחלט לחלק את היום הנפיץ למועדי תפילות נפרדים ליהודים ולערבים, והתוצאה הייתה שקט מופתי.
תופעת הבודדים התפשטה גם לעזה. אבל בעוד שביהודה ושומרון חמאס דוחף ומדרבן לפיגועים - ניסיונות החדירה מעזה מתרחשים למורת רוחו של חמאס ולא בעידודו. "נוער זועם" - כינה יחיא סנוואר את הצעירים שמנסים לחדור לישראל, ובביטוי הזה ניסה להרחיק את חמאס ממעורבות באירועים ולהבהיר שלא מדובר באנשיו. החוליות שהגיעו לגדר בשבועות האחרונים היו ברובן של צעירים שהתייאשו מחוסר התוחלת ומהתחושה שחמאס נטש את דרך הג'יהאד והחליטו להתנפץ על הגדר בפעולת התאבדות.
חמאס וסנוואר, כנושאי הדגל של "ההתנגדות", אינם יכולים לצאת בגלוי נגד הפעולות האלה, אבל הם מבינים את הסיכון האדיר שטמון בהן. בעזה מונים כבר שמונה הרוגים באירועים ביטחוניים ליד גדר הגבול בשבועיים האחרונים, אבל סנוואר אינו מדבר על נקמה אלא על הצורך לחזור להסדרה. הקיטור יצא בדמות שבע רקטות שנורו לישראל, אולי בעצימת עין של חמאס, ועדיין, חמאס נזהר שלא לחזור לטרור ההצתות ולהרעשות הליליות.
מה האינטרס
דווקא התקרית הלא מוצלחת של גולני עם הכוח שנמנע מלהסתער על המחבל כאילו איפסה ודרכה את המערכת של אוגדת עזה. מאז, בשלושה ניסיונות חדירה פעלה המערכת היטב, ריכזה את כל האמצעים וסיימה כל אירוע במהירות ובהחלטיות, ללא סיכון.
אגב, גם באירוע של גולני, שהחל בצורה לא טובה, עם בעיות של חיילות בסיסית, הצליחה המערכת להתמודד עם האירוע ולסיים אותו מבלי שנשקף איום לאזרחים. בצדק הדיח מח"ט גולני את הלוחמים שנמנעו מלחתור למגע. הם פשוט בחרו שלא להיכנס לקרב, וזה לא מה שמצופה מלוחמים כמו גולני. זה לא בגלל הפצ"ר ולא אפקט אזריה - זה סימפטום של צבא שלא בא במגע עם אויב יותר מדי זמן. ועדיין, מכאן ועד הגדרת האירוע ככשל מערכתי עוד רב המרחק.
כבר שנים שכמעט מדי יום חוצה פלסטיני את הגדר מעזה לישראל במטרה להיכנס לכלא. הפלסטינים יודעים שאם יבואו לא חמושים הם יוחזרו לרצועה, ולכן הם מקפידים להצטייד בסכין או ברימון שיבטיחו להם כלא ושלוש ארוחות ביום - אין להם את זה בבית. אוגדת עזה הצטרכה בדיוק אירוע אחד כדי להבין שמעכשיו היא עומדת בפני תופעה שונה ומאז היא גם מתייחסת לכל חדירה כאל פיגוע, עד שיוכח אחרת.
ההצלחות של אוגדת עזה לבלום את החדירות מאפשרות בינתיים לישראל לבחור במדיניות של תגובה מדודה בלי להיגרר אחרי כל אירוע לעימות רחב. רבים מתושבי עוטף עזה זועמים על המדיניות הזאת (כמו גם על פרשנויות כמו שלי) ומצפים למהלך ישראלי רחב. פיגוע אחד שיתממש או רקטה שחלילה תפגע יביאו אותנו לעימות רחב, שלא ברור מה ניתן להשיג בו.
בינתיים העוטף סובל, ואפשר להבין את חוסר הסבלנות של התושבים באזור. "צינון" כינה את זה השבוע האלוף (במיל') יוסי בכר, תושב בארי, רוצה לומר משהו שמציק ומטריד אבל לא רצים בגללו לרופא. התרופה לא תבוא רק בדמות מהלך צבאי, שייתכן שהוא בלתי נמנע. אבל אם לא ילווה אותו גם מהלך אזרחי שייתן אופק לתושבי הרצועה, השפעתו תהיה כמו של אקמול: הקלה קצרה וזמנית.
הליכוד וכחול לבן מבטיחות לנו, כל אחד בדרכה, מלחמה בעזה אחרי הבחירות. כנראה ההבטחה הזאת נשמעת נעימה לחלק מהציבור. ההבטחה שאנחנו צריכים לדרוש מהם היא להחליט על מדיניות ישראלית כלפי עזה. 14 שנים אחרי ההתנתקות ישראל עדיין אינה מצליחה להחליט מה האינטרס שלנו ביחס לעזה.
גורם מקורב לראש הממשלה סיפר השבוע על מאמציה של ישראל לעודד הגירה מעזה, מאמצים שלא ממש צלחו. אילו רק הייתה ניתנת לתושבי הרצועה אפשרות ממשית לצאת משם, אני בטוח שמאות אלפים היו עוזבים. אבל כל עוד אנחנו מחזיקים אותה סגורה ומסוגרת, עזה, על שני מיליון האנשים שחיים בה, תישאר שכנה שלנו גם אחרי שחום הקיץ יחלוף.
הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות 13