הרי החדשות ועיקרן תחילה: החוק המחייב נישואי יהודים דרך הרבנות קורס. לא סתם נשחק. קורס. רשמו לפניכם: בלי קשר לתוצאות הבחירות, בלי קשר למה יאמרו המפלגות החרדיות, למה ייכתב בהסכם הקואליציוני, למה קובע הסטטוס קוו, בלי קשר לקמפיין הפחדה כזה או אחר של מפלגת נעם הקיקיונית והתמהונית, עידן הנישואים ברבנות נגמר. הכנסת, באיחור אופנתי, תצטרך להידרש לעניין הזה מתישהו, ולהסדיר אותו בחוק. או שלא. יש דברים שבהם הכנסת באמת קובעת. יש דברים שבהם הציבור מחליט. ובעניין הנישואים, הוא מסתדר גם בלעדיה.
למה להיזכר בזה דווקא השבוע? בגלל הצטברות של נתונים עדכניים שלא מאפשרים לברוח מהמסקנה הברורה הזאת. רובם נתונים שפורסמו לרגל ט"ו באב. הם מלמדים על שלושה דברים. האחד - התמיכה בפתיחת שוק הנישואים רחבה, וחוצה מפלגות. היחידים שמתנגדים לה הם הדתיים והחרדים, ואלה, אף על פי שלעתים נדמה להם אחרת, עדיין מיעוט לא גדול. פחות משליש מיהודי ישראל.
נתוני סקר שפרסמה עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון מצביעים על כך בבירור. ואומנם, העמותה חשודה אוטומטית בהטיה, כי יש לה עמדה בשאלת הנישואים. אותה עמדה של רוב הציבור הישראלי. ומצד שני, הנתונים שפרסמה דומים מאוד לנתונים שפורסמו עם השנים גם בסקרים אחרים, וגם נוסח השאלה שהציגה בסקר של מכון סמית סביר לגמרי: "נכון להיום, הנישואים והגירושים של יהודים בישראל מבוצעים רק לפי ההלכה האורתודוקסית. האם את/ה תומך/ת או מתנגד/ת שישראל תכיר בכל סוגי הנישואים, כולל נישואים קונסרבטיביים, רפורמיים או אזרחים?".
הדבר השני שאפשר היה ללמוד בשבוע האחרון הוא שישנו מספר גדל והולך של ישראלים שכבר מצביעים ברגליים, ומקיימים זוגיות בלי רבנות. שימו לב לפרסום של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהשבוע שעבר: כ־35 אלף זוגות יהודים נישאו ברבנות בשנת 2017 (האחרונה שיש לגביה נתונים מלאים). באותה שנה נישאו עוד כ־8,000 זוגות שבהם לפחות אחד מבני הזוג יהודי מחוץ לישראל. לדוגמה בקפריסין, בצ׳כיה או בארה"ב. כלומר, מספר הטקסים בחו"ל כבר מתקרב לחמישית מכלל החתונות (לא לרבע מכלל היהודים המתחתנים, כי חלק מהזוגות הנישאים בחו"ל אינם של שני בני זוג יהודים). במקביל, גם עלה מאוד מספר הרווקים והרווקות. חלקם פשוט חיים ללא נישואים כלל. כיום, כעשירית מהיהודים באמצע שנות ה־40 לחייהם רשומים כרווקים. זה לעומת 2-3 אחוז רווקים בגיל הזה לפני 40 שנה, כשעוד היינו צעירים.
בהודעה לעיתונות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נכתב ש"האוכלוסייה היהודית ביישובים תל אביב-יפו, רמת גן וגבעתיים מאופיינת באחוז גבוה של רווקים ורווקות בגילים 49-45 ביחס לכלל האוכלוסייה היהודית. לעומתם, היישובים מודיעין עילית, ביתר עילית ואלעד מאופיינים באחוז רווקים נמוך מאוד בגילים אלה (כפי הנראה זה מאפיין של יישובים עם אוכלוסייה דתית ושל יישובים צעירים המאוכלסים במשפחות צעירות)".
זה נכון, אבל לא לגמרי מלא. ברמת גן ובגבעתיים חיים בעיקר חילונים. באלעד יש חרדים. זה לא רק המצב המשפחתי שמפריד, זו גם השאלה האם זוגיות, ואפילו ילדים, מחייבים נישואים. וכמובן, איזה סוג של נישואים. הנתונים שהוצגו על ידי הלשכה "אינם כוללים נישואין שנערכו בחו"ל או נישואין אלטרנטיביים של יהודים שנערכו בישראל שלא במסגרת יהודית אורתודוקסית".
# # #
הדבר השלישי שחשוב לדעת הוא שישראלים חילונים בני הדור הצעיר לא רוצים לשמוע על נישואים ברבנות. לא כולם כמובן, וגם ביחס לאלה שכן צריך להניח שחלק יעשו בעתיד אחרת ממה שהם מבטיחים היום. ובכל זאת, לו אני הרב הראשי לישראל, אשכנזי או ספרדי, הייתי מביט בנתונים בדאגה גובלת בחרדה. אם המחצית החילונית של הציבור תברח מהרבנות, כל הטיעונים המוכרים בעד הבלעדיות של המסלול הזה – בראשם שמירה על אחדות העם – יתמוטטו כמגדל קלפים. למעשה, עוד הרבה לפני שתהיה מחצית שנישאת מחוץ לרבנות המגדל יקרוס. אני חושד שהוא כבר קרס, רק שעוד לא כולם מבחינים בזה.
נתוני המכון למדיניות העם היהודי (פרופ׳ קמיל פוקס סקר, נוח סלפקוב סייע בניתוח) מעידים על שתי תופעות מקבילות המובילות לקריסה המתוארת כאן. האחת: דור ההורים הולך ומאבד את העניין שלו בנישואים דרך הרבנות. כלומר, ההנחה שכאשר הילדים ינסו למרוד ההורים יאמרו להם ללכת דווקא במסלול שהמדינה מכתיבה נעשית הנחה מופרכת. שימו לב לגרף. מכלל היהודים בישראל, רוב גדול למדי (78%) עדיין רוצים שהבן או הבת יינשאו דרך הרבנות. אבל מקרב הקבוצה של מי שמגדירים את עצמם "חילונים לחלוטין", שהם כשליש מיהודי ישראל, רוב ההורים כבר לא רוצים בזה. הם ישמחו בחתונת בניהם ובנותיהם גם ללא חותמת כשרות של הרבנים הראשיים. וכמובן, לזה מצטרפת הנטייה של הילדים – מי שעוד אמורים להתחתן.
בשבוע שעבר הצגתי בכנס של ישראל חופשית והמכון לדמוקרטיה לקראת הבחירות את הגרף שמוצג גם כאן. בעיני, הוא די מדהים. בעיני, הוא מלמד שלרבנות אין סיכוי של ממש להחזיק במונופול שלה עוד דור. כמובן, היא יכולה להחזיק בו פורמלית, אם הכנסת תתבטל ולא תפעל. היא יכולה להמשיך לטעון שהיא מחזיקה בו. היא יכולה להתנהל בעולם כאילו היא מחזיקה בו. אבל מעשית, המונופול של הרבנות נגמר.