לפני 90 שנה אירע הדבר: “ביום שבת טבחו ערביי חברון ביישוב היהודי בחברון. הם היכו, דקרו, גדעו איברים, ביתקו בטנים, אנסו נשים, רצחו ושחטו כל יהודי שהצליחו לגלות - ילד, אישה, גבר וזקן... עיר הקודש חברון נהפכה לעיר ההריגה. פוגרומים, שחיטות ומעשי טבח ליוו את דברי הימים של עמנו בתפוצות גלותם, והנה נשנה מחזה האימים הזה גם בארץ ישראל”.
כך מסופר בפתח הדבר לספר שכריכתו שחורה וכותרתו: “טבח חברון תרפ”ט”, שאותו ערך ב־1994 רחבעם זאבי ז”ל, שלימים היה בעצמו, שר בישראל, קורבן הרצחנות הערבית. הוא נורה למוות בלב ירושלים מעל 70 שנה לאחר פרעות תרפ”ט. גם כיום הרצחנות הערבית אינה יודעת מנוח ואינה בוחלת באמצעים: רציחתה במטען של רנה שנרב, דקירתו למוות של דביר שורק, דריסתם של האחים נביס, ירי טילים ופצצות ללא הבחנה מן הרצועה על מנת להטיל מורא, לשפוך דם יהודים.
טבח חברון חקוק בזיכרון הקולקטיבי שלנו כמו טבח קישינב, הרחק מהארץ במקום ובזמן. אבל רב הדמיון בין שני האסונות. בשני המקרים נטבחו אנשים חפים מפשע רק משום שהם יהודים, משום תמימותם, אמונם בשכניהם, ומשום שלא נערכו לסכנה האורבת. גם לא ידעו נשק מהו. הטראומה של קישינב נשתמרה במלוא הכאב, הודות לביאליק: “קוּם לֵךְ לְךָ אֶל עִיר הַהֲרֵגָה וּבָאתָ אֶל-הַחֲצֵרוֹת,/ בְעֵינֶיךָ תִרְאֶה וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁשׁ עַל-הַגְּדֵרוֹת/ וְעַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים וְעַל-גַּבֵּי טִיחַ הַכְּתָלִים/ אֶת-הַדָּם הַקָּרוּשׁ וְאֶת-הַמֹּחַ הַנִּקְשֶׁה שֶׁל-הַחֲלָלִים./ וּבָאתָ מִשָּׁם אֶל-הֶחֳרָבוֹת וּפָסַחְתָּ עַל-הַפְּרָצִים/ וְעָבַרְתָּ עַל-הַכְּתָלִים הַנְּקוּבִים וְעַל הַתַּנּוּרִים הַנִּתָּצִים,/ בִּמְקוֹם הֶעֱמִיק קִרְקַר הַמַּפָּץ, הִרְחִיב הִגְדִּיל הַחוֹרִים,/ מַחֲשֹׂף הָאֶבֶן הַשְּׁחֹרָה וְעָרוֹת הַלְּבֵנָה הַשְּׂרוּפָה,/ וְהֵם נִרְאִים כְּפֵיוֹת פְּתוּחִים שֶׁל-פְּצָעִים אֲנוּשִׁים וּשְׁחֹרִים...”
כך נפתח שירו המזעזע של משוררנו הלאומי, שאותו כתב בעקבות מה שראו עיניו בעיר ההריגה קישינב. שיר שאינו חוסך מקוראיו ההמומים תיאורי זוועה של הפוגרום הקשה, של עליבות היהודים. מבחינה זו אין הבדל בין המשורר לאלוף, שהוציא ספר שבו לא חסך מהקוראים צילומי זוועה של חללי חברון, עם עדויות קשות ביותר על מעשי ההתעללות החייתיים.
67 נרצחו בחברון, 49 בקישינב – שני פוגרומים קשים, שכה נחקקו בזיכרון הלאומי שלנו. קישינב עוררה מנהיגים ציונים להבין שעל העם היהודי לקחת מכאן ואילך את גורלו בידיו, כי יש רק פתרון אחד ויחיד לבעייתנו הלאומית – שיבת ציון וכינונה מחדש של מדינת היהודים. תמרור אדום נדלק בקישינב, אבל את השואה לא מנע. וגם כיום, וביתר שאת, האנטישמיות באירופה ובאמריקה מרימה ראש, גובה קורבנות, מאלצת יהודים להסתיר סממנים חיצוניים.
עיר האבות התרוקנה מיהודיה בעקבות תרפ”ט. רק לאחר שחרורה במלחמת ששת הימים התחדשו ימיה. אבל הטבח הביא לכך שהיישוב היהודי בארץ התחיל להבין כי אין לסמוך על המנדטור הבריטי, ולא לתת אמון בשכנים חורשי המזימות.
אכן, 90 שנה לאחר תרפ”ט, 116 שנה לאחר קישינב, ו־75 שנה לאחר השואה, מצב העם היהודי השתנה לאין ערוך. הגם שהמשטמה היוקדת נותרה כשהייתה, היא נתקלת עתה בקיר ברזל ישראלי, שמבטיח את קיומנו העצמאי בפני המסיתים, המאיימים והפועלים להכחידנו. גורלנו תלוי בנו, ובנו בלבד. למרבה הצער מפעם לפעם אנו שוגים בקריאת המפה הסביבתית העוינת, מכניסים עצמנו למלכודות מסוכנות. כך היה לפני 14 שנה בהתנתקות החד־צדדית מעזה וכך היה לפני 19 שנה בבריחה מלבנון, שני מהלכים שהתפרשו אצל האויב כגילוי של חולשה ישראלית שמזמינה עוד תוקפנות, עוד ניסיונות לשים קץ למדינה היהודית.
אנחנו זועמים כאשר טיל או פצמ”ר נורה לשטחנו, או כאשר הטרור מצליח להוציא לפועל את זממו. לעומת זאת, אנחנו אדישים למשמע הצהרה מתלהמת, אמירה אנטישמית, אם מעזה ואם מרמאללה, אם מלבנון ואם מטהרן, ואפילו מעמאן שעמה יש לנו “הסכם שלום”. לעתים מלל תוקפני מסוכן לא פחות מתוקפנות פיזית. הוא מצית את אש השנאה. יצאנו מעזה, ואנו חווים ניסיונות בלתי פוסקים של המונים מוסתים להסתער על תחום ישראל.
90 שנה מאז טבח חברון, והשנאה הרוחשת סביב לעם היהודי ולמדינתו לא פגה. שוב ושוב מנסים הערבים לבצע עוד תרפ”טים. אפשר לטפח חלומות על שלום, אפשר להמשיך במאמצי שלום, אבל המציאות הקשה טופחת על פנינו. גם כיום נכונים דברי משה דיין אל מול עזה ב־1956: “זו ברירת חיינו - להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו".