בעת שהמצב הביטחוני בגבול הצפון מסלים, התחממה החזית המדינית של ישראל, דבר שעלול להוביל להשלכות פוליטיות קשות. הפצצה המדינית נחתה בביאריץ, עיר נופש בדרום צרפת שבה התקיימה פסגת שבע המדינות המתועשות G7. בשולי הוועידה נודע כי קיימת סבירות גבוהה למפגש בין נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לבין נשיא איראן חסן רוחאני.
ההפתעה הייתה שלמה. לא רק לישראל, גם לארה"ב ולמעצמות המערב. החדשות מביאריץ היו יותר מטובות למדינות המערב, במיוחד למעצמות החתומות על הסכם הגרעין. מהלך הצופן התפייסות בין ארה"ב לטהרן הוא בשורה מעודדת כפולה: צעד קטן אבל משמעותי לסיום המתיחות שלהן עם האמריקאים בכל הנוגע למדיניות מול האיראנים וסימן למו"מ שיניב שינוי בהסכם שבו גם הן - החתומות עליו - מעוניינות.
לישראל, המפעילה מכונה צבאית יעילה נגד חיזבאללה ושאיננה נרתעת מחיכוך שורט עם איראן, רק הרעיון של מפגש בין טראמפ לרוחאני הוא סיוט. אבל ראש הממשלה בנימין נתניהו שותק. לא נשמעה מצדו תגובה על הדיווחים המגיעים מצרפת. כשר ביטחון לרשותו של נתניהו עומדים צה"ל וכל זרועות המודיעין. כמי שמוביל את המאבק ההסברתי נגד איראן וכמי שהצליח עד כה במידה רבה להצמיד לה תדמית של מדינה סרבנית, המהווה סכנה לשלום העולם, נתניהו ניצב לבד בחזית המדינית. אין לו שותפים, אין לו יועצים. הוא בודד. זהו גמולו של מי שגידל וטיפח פוליטיקאים ממושמעים, אומרי הן מקצוענים.
הבעיה של ראש הממשלה, שמפריעה לו לפעול בזירה המדינית כפי שהוא נוהג בחזית הצבאית, היא הידידות עם טראמפ. ידידות? סליחה. זאת חברות מחבקת ומתחנפת. נעים ונוח היה לנתניהו להתעמת עם הנשיא לשעבר ברק אובמה, אבל לומר משהו שיתפרש כהבעת מורת רוח או גילוי של אי־נוחות כלפי טראמפ? אלוהים ישמור.
השתיקה הפכה אצל נתניהו נשק גם בחזיתות אחרות. ראש הממשלה שתק מול הצהרת טראמפ ש"יהודים שמצביעים למפלגה הדמוקרטית הם בורים או לא נאמנים". הצהרה שזעזעה את ראשי הארגונים היהודיים המרכזיים בארה"ב, אשר הגדירו אותה כאנטישמית. לנתניהו הזדמנה שעת כושר לרכך את תדמיתו כמתרפס בפני טראמפ, ולשדר שהאינטרס שלו להחליש במקצת את הנזק שגרם בהחדרת פוליטיקה ליחסים בין ישראל לארה"ב. אך נתניהו התעלם מההזדמנות. במקום לומר לנשיא שלא מאשימים יהודים מאמריקה כלא נאמנים, הוא העדיף לשתוק. העיקר לא לפגוע בידידות עם טראמפ.
וזה לא הכל: נתניהו ערער את היסודות של התמיכה המסורתית בישראל בפוליטיקה האמריקאית ובדעת הקהל בארה"ב. הגדרה קולעת לנזק נתן אהרון דיוויד מילר, מומחה ותיק למזרח התיכון, שכיהן כיועצם של נשיאים דמוקרטים ורפובליקנים. בראיון ל"ניו יורק טיימס" הסביר מילר שהיחסים בין שתי המדינות הם "צומת של ערכים ואינטרסים משותפים". מילר טען שהסכמת נתניהו לדרישת טראמפ למנוע משתי חברות הקונגרס הדמוקרטיות כניסה לישראל, "יצרה שאלות לגבי הערכים המשותפים לשתי המדינות".
וויליאם קריסטול, עורך ופרשן ידוע שלחם נגד אובמה על יחסו לישראל, אמר בראיון ל"ניו יורק טיימס": "לנשיאים יש את הדעה שלהם, אבל הקונגרס הוא העיקר והבסיס. לכן יצירת עימות עם הקונגרס, שאילץ את רובו להגן על שתי החברות, זאת טיפשות אמיתית". בעל הטור תומס פרידמן, במאמר שפרסם תחת הכותרת "אם אתה חושב שטראמפ עוזר לישראל, אתה טיפש", כלל ציטוט מדורי גולד, אשר כיהן בעבר כשגריר ישראל באו"ם ונחשב כמקורב לנתניהו. "אתה פעיל בקרב הדמוקרטים ואתה פעיל בקרב הרפובליקנים. אתה חייב להיזהר לא להיתפס כמי שמשחק את המשחק המפלגתי בפוליטיקה האמריקאית".
"אני חושש שהנזק בלתי הפיך", אמר מנהיג יהודי בארה"ב. "נשיא אחר שייבחר יוכל לשקם את היחסים, אבל לא יוכל, גם אם ירצה, להחיות מחדש את המקום המרכזי של הערכים המשותפים שהיו ביסוד היחסים בין המדינות".
גם אם לא תתקיים פגישה בין נשיאי ארה"ב ואיראן, וגם אם יימשכו הסנקציות נגד טהרן, בעיירת הנופש הצרפתית הונח היסוד לקידום יוזמות להתפייסות בין שתי המדינות. הנשיא טראמפ נדחף מרצונו הטוב למסלול שכנראה יוביל להידברות ישירה בין וושינגטון לטהרן. מה שאומר שבשלב מסוים התנגשות בין מאבק ההסברה התוקפני שמוביל נתניהו נגד איראן לבין ידידותו עם טראמפ תהיה בלתי נמנעת. אז מה שנתניהו יצטרך לעשות הוא להעביר את ההישענות על יועצים אמינים מהחזית הצבאית לזירה המדינית. ראש הממשלה יופתע מהתוצאות הטובות שההעברה הזאת תניב.