כדי למנוע אסון: חובתה הלאומית של עוצמה יהודית להודיע על פרישתה

יום ההכרעה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם", אלה המילים הראשונות בפרשת ניצבים, אותן אומר משה כאשר עם ישראל עמד בפאתי ארץ ישראל, לפני כניסתו אליה, כדי לרשת אותה בכוח החרב מידי יושביה הכנענים. מיד לאחר מילות פתיחה אלה מופיע ההסבר לפני מה "אתם ניצבים": "לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם".
 

קרוב ל־3,500 שנה לאחר אותו מעמד, כך אנו, אנשי המחנה הלאומי, ניצבים לפני יום בוחר מכריע מאין כמותו. מה שעומד להכרעה בעוד שבוע וחצי חד וברור, והוא הפער העצום בין הטוב, שאותו מייצגת ממשלת המחנה הלאומי בראשות בנימין נתניהו, לבין שקיעה והידרדרות אסונית, שאותן מייצג האספסוף הפוליטי והתקשורתי שססמתו "רק לא ביבי".
 

זאת עלינו במחנה הלאומי להפנים היטב: הברירה ביום הבוחר היא בין המשך השגשוג והפריחה חסרת התקדים של ישראל, עד כדי שדרוגה למעמד של המעצמה השמינית בעולם בכל הנוגע לעוצמתה הכוללת, לבין נסיגות, גירוש המוני מתיישבים מיו"ש - 100 אלף לכל הפחות - הקמת מדינה ערבו־אסלאמו־ג'יהדו־"פלשתינית"־פשיסטית ביו"ש, ביטול חוק הלאום, חיסול בפועל של יהדותה של המדינה, הכנסת מאות אלפי ערבים המכונים "פליטים" אליה, העצמת הרודנות הבג"צית ועוד אין ספור מרעין בישין.

 

הברירה היא אפוא בין ממשלה שהעלתה בתוך עשור את התל"ג מ־27 אלף דולר ל־42 אלף דולר לנפש, הישג ששום כלכלה של מדינה מערבית מפותחת אינה יכולה להתגאות בו - לבין כלכלה סוציאליסטית פרימיטיבית בהנהגת אבי ניסנקורן, עמיר פרץ וסתיו שפיר, הנתונה לסחטנות ושביתות מצד הוועדים הגדולים.
 

בעשור האחרון חלה ירידה דרמטית ביוקר המחיה כתוצאה מעלייה של כ־50% בשכר המינימום, עלייה של כ־35% בשכר החציוני, ושיעור דומה של עלייה בשכר הממוצע. עליית מדד המחירים בעשור האחרון הייתה 14% בלבד. כלומר, כוח הקנייה עלה בכ־35% בקרב השכבות החלשות ולמעלה מ־20% בקרב שאר הציבור. לעומת זאת, במסגרת כלכלת ניסנקורן ושות' לא תיתכן העלאת שכר, למעט עבור הסחטנים בכנופיות הוועדים - על חשבון שאר הציבור. בגלל הביצועים הירודים במשק, השכר יירד ועמו גם כוח הקנייה של הציבור, ויוקר המחיה יזנק. 
 

בהיבט של מפת התקשורת, הברירה היא בין המשך המגמה של יצירת איזון לעומת המשך השליטה של יצרני ילקוט הכזבים - המאפיין את מרבית התקשורת הממוסדת, בהובלת חבורת הנתניהופוביומטים - וכך גם חיסולם של "ישראל היום" וערוץ 20 וסילוקם של עיתונאי ושדרני המחנה הלאומי מהתקשורת. 
 

בהיבט היהודי־לאומי־ציוני־פטריוטי, ההצבעה למחנה הלאומי היא הבעת תמיכה בהמשך מדיניות חוץ, ביטחון והתיישבות הנשענת על עוצמתה של ישראל. עוצמה המביאה לשת"פ מדיני הדוק עם מדינות מזרח אירופה - צ'כיה, סלובקיה, פולין, הונגריה ורומניה - המניב מניעת החלטות אנטי־ישראליות של האיחוד האירופי; פריצת דרך מדינית רמת היקף באפריקה ובדרום אמריקה; והעיקר, שדרוג חסר תקדים של מערכת היחסים עם ארה"ב ורוסיה. מאחורי שדרוג זה עומד בלעדית האמון הרב וההערכה הרבה שיצר כלפיו נתניהו אצל דונלד טראמפ וולדימיר פוטין. כל אלה לעומת מדיניות חוץ, ביטחון והתיישבות שביסודה תבוסתנות שתוביל לוויתורים ולנסיגות חד־צדדיות ונטולות כל תמורה, כדי לרצות את האויב הערבי־"פלשתיני" ואת שונאי ישראל בזירה הבינלאומית.
 

והחשוב מכל, בבחירות הבאות תיפול ההכרעה אם נמשיך לחיות בדמוקרטיה להלכה בלבד, עקב השתלטות עוינת של הדיקטטורה של בג"ץ על הפוליטיקה; השתלטות שבה חוקי הכנסת והחלטות הממשלה הפכו להמלצות בלבד, כיוון שבג"ץ בשבתו כרודן מבטלן כלאחר יד, אם אין אלה מתיישבים עם השקפתם הפוליטית של מרבית שופטיו. כל זאת בתירוץ "המשפטי" המופרך, קרי "חוסר סבירות" - על פי "סבירותם" של רודני בג"ץ. ניצחון נוסף של המחנה הלאומי יביא למיגורה הגמור של הרודנות הבג"צית באמצעות חוק יסוד שיעקר את כל ארבעת הכלים מבית היוצר הבג"צי, שיצרו את הדיקטטורה של בג"ץ.
 

בכל הנ"ל עוד לא נאמר דבר בנוגע לרדיפת השררה חסרת האחריות ונטולת המעצורים של בני־חותא־גנץ, שבעזות מצח וללא כל ניסיון פוליטי שואף למשרה החשובה והמורכבת ביותר - ראשות ממשלה - כתפקיד פוליטי ראשון; ולעומתו נתניהו עתיר הניסיון וההישגים, הן במדיניות הפנים והן בזירה הבינלאומית, הנחשב לאחד מבכירי המדינאים בעולם. 
 

אין אפוא תמה כי אויבי ישראל, החל מהאויב הערבי־"פלשתיני", עבור דרך משטר האייתוללות האיראני וכלה באיחוד האירופי, מייחלים למפלת נתניהו. לעומתם, ידידי ישראל מובהקים כגון טראמפ, נרנדרה מודי וז'איר בולסונארו מתפעלים בפומבי מכישוריו ומכישרונותיו של נתניהו ומייחלים לניצחונו.

עוצמת הסכנה

בבחירות הקודמות איבד המחנה הלאומי שמונה מושבים בשל הפיצול הרב בו - הימין החדש ומשה פייגלין קיבלו יחדיו 5.96% אך לא עברו את אחוז החסימה. הלקח נלמד, אולם חלקית בלבד. פייגלין נהג באחריות רבה, ובניגוד לציפיות פרש וחבר לליכוד. הימין החדש חידש את הברית הפוליטית עם הבית היהודי והאיחוד הלאומי ורץ איתם ברשימה מאוחדת. אילו זה היה התרחיש בבחירות האחרונות, הייתה היום ממשלה לאומית בתמיכת 63־64 ח"כים, בלי אביגדור ליברמן, וכבר כעת הרודנות הבג"צית הייתה בבחינת סיוט מן העבר. גם משה כחלון, שומר חומות בג"ץ בכנסת ה־20, ויתר על ריצה נפרדת וחבר לליכוד.
 

לא כן עוצמה יהודית, שנבעטה החוצה מאיחוד המפלגות שמימין לליכוד, תוך גילוי התנשאות ושחצנות דוחה, בעיקר מצד הבית היהודי. למרבה הצער, שלי ושל רבים אחרים, עוצמה יהודית לא תקבל בשום מקרה 140 אלף קולות או קרוב לכך. אין כל סיכוי שתעבור את אחוז החסימה - היא תהיה רחוקה ממנו בכ־20 אלף קולות - כך שתגרום לאובדן שלושה מושבים מהמחנה הלאומי. זהו תרחיש שעלול, בסבירות גבוהה, לטרפד הקמת ממשלה לאומית. במקומה עלולה לקום ממשלה פוסט־ציונית בהובלת בני גנץ, תמר זנדברג, עפר שלח, איימן עודה, סתיו שפיר, אחמד טיבי, יאיר לפיד, עופר כסיף ושות'.

 

כמפלגה המתאפיינת בשיח הכי יהודי־לאומי־ציוני־פטריוטי, הדעת אינה סובלת תרחיש שבו דווקא עוצמה יהודית תהיה זו שתביא להקמתה של ממשלת הזדון הנ"ל. אין לה להתבשם מחבורת הסקר־שקר, המפרסמת לאחרונה סקרים־שקרים שלפיהם היא עשויה לעבור את אחוז החסימה. למרבה הצער, זה לא עומד לקרות. יתרה מזו, אפילו אם ניתן היה לומר כי יש סיכוי של 70% שזה יקרה, עדיין יש סיכוי של 30% שעד 120 אלף קולות לאומיים ילכו לאיבוד. לפיכך, חובתה הלאומית של עוצמה יהודית להודיע על פרישתה ולקרוא למצביעיה להצביע עבור ימינה או הליכוד או לאחת מהמפלגות החרדיות.
 

הציבור הלאומי - שהוא הרוב המכריע בציבור היהודי, עד כדי כך שכחול לבן, מפלגת שמאל מובהקת, מכריזה על עצמה במרמה כמרכז ואפילו כימין רך - לעולם לא יסלח לעוצמה יהודית אם בשל חוסר אחריותה תמיט עלינו ממשלת אסון. גם מנהיגי עוצמה יהודית לא יסלחו לעצמם. עדיין לא מאוחר להתעשת ולפרוש מהמרוץ לכנסת ה־22.