העיכוב במעברו של בסיס אמ"ן דרומה נובע מעקשנותם של אנשי הקבע

סיכול ממוקד: "וגם הנגב עוד יהיה פורח, ועוד נדאג שהזקן יהיה שמח" - אך עם כל הכבוד לשיר השיירה, הממשלה החליטה להעביר את בסיסי צה"ל דרומה כבר ב־2002, אבל בפועל השיירה ובראשה הרמטכ"ל אביב כוכבי מערימים קשיים, ואולי אף מנסים לבטל את החלק המשמעותי ביותר בפרויקט - העברת יחידות אמ"ן והקמת מרכז המודיעין בצומת ליקית שבנגב.
 

רבות דובר ונכתב על החשיבות של מעבר כוחות צה"ל דרומה למימוש חזונו של בן־גוריון. זהו פרויקט התשתיות הגדול ביותר שנעשה במדינה, המשולב עם התוכנית הלאומית לפיתוח הנגב ושבאמצעותו סומן סדר עדיפות חדש המציב את פיתוח הנגב כמחולל שינוי מהותי בעתידה של מדינת ישראל. 
 

הפרויקט נחוץ לנגב לשם פיתוח התשתיות וחיזוק היישובים, פיתוח התעסוקה והאקדמיה וכמובן הכלכלה, אך הוא נחוץ לא פחות לצה"ל, שנדרש להתאים את עצמו לעידן החדש. עד כה עברו לנגב בסיס התובלה של חיל האוויר ועיר הבה"דים, והעברתן של יחידות התקשוב נמצאת בשלבי ביצוע. על פי התכנון המקורי, קריית המודיעין הייתה אמורה לעבור לבסיס החדש בליקית כבר ב־2015. אך הדבר היחיד שהשתנה בשטח ארבע שנים אחרי תאריך היעד, הוא שהשלט שבישר על כך הוסר. 

 

מבלי שקיבלו על כך הודעה רשמית מצה"ל הבינו גורמים מוניציפליים ואזרחיים בדרום כי הפרויקט בסכנה, והחליטו לעשות מעשה. ראש עיריית באר שבע רוביק דנילוביץ' וראש מועצת עומר פיני בדש נפגשו עם הרמטכ"ל, וזה דאג להבהיר להם שבהיעדר פתרון תחבורתי בדמות מסילת רכבת שתיסלל עד לקריית המודיעין, הוא מתנגד לפרויקט. השניים מיהרו להוציא מכתב לראש הממשלה ודרשו להמציא תקציב למסילה. אבל נשאלת השאלה, האם שבעה קילומטרים של מסילת ברזל הם הסיבה האמיתית לעיכוב? האם הגיוני שנסיעה של 12 דקות מתחנת להבים ועד הקריה העתידית גורמים לצה"ל לחפש מיקום חלופי? 
 

בעבר התנו בצה"ל את הקמת קריית המודיעין בליקית בכך שכביש 6 יגיע עד לצומת שוקת. משנסלל הכביש, כעת הם דורשים תחנת רכבת, דבר שמעלה את החשד שזהו רק תירוץ שמנסה להסתיר את הסיבה האמיתית - סירובם העקשני של אנשי הקבע וקציני יחידת המודיעין לרדת לדרום. יש חשש שהמעבר יגרום להם לפרוש מהשירות לטובת תעשיית ההייטק במרכז, דבר שיפגע בכושרו הטכנולוגי והצבאי של צה"ל. אך לפי העיקרון הזה, גם בית החולים סורוקה, אוניברסיטת בן־ גוריון ואפילו קמ"ג לא היו קמים בדרום, ומוטב שנעבור כולנו למדינת תל אביב.
 

ההערכה כי הגורם האנושי הוא שמעכב את המעבר לליקית מתחזקת כשמביאים בחשבון שהתוואי למסילת הרכבת כבר אושר ושעלות ההקמה מוערכת ב־270 מיליון שקל - סכום קטן ביחס לפעילות הכלכלית שתיווצר מהמעבר דרומה. על פי דוח מבקר המדינה מ־2015, היקף הפעילות הזה נאמד ב־60 מיליארד שקל לאורך 20 שנה. כדי להבין את משמעות התרומה הכלכלית של הפרויקט לפיתוח הנגב, חשוב לדעת שתקציבן השנתי של כל הרשויות בדרום אינו מגיע להיקף של 3 מיליארד שקל בשנה. 
 

האפשרות כי הפרויקט יבוטל מטרידה מאוד את תושבי הדרום, ובימים אלה מתנהל בעניין מאבק אזרחי, בהובלת ד"ר אתי לוצאטו, אשת עסקים ופעילה חברתית. בדרום נתלו שלטים שעליהם מתנוססות פניו המודאגות של בן־ גוריון בשילוב הכיתוב "הנגב בסכנה", שמזמינים את התושבים להצטרף למאבק באמצעות דף הפייסבוק "ישראל למען הנגב". הסברה הרווחת במטה המאבק היא שלא הרכבת היא הסיבה להקפאת הפרויקט אלא התנגדותם של כאלף אנשי קבע וקציני מודיעין, שעל אף שיפור התשתיות והנגישות, המרחק התודעתי שלהם בין המרכז לפריפריה מסרב להתקצר. אולי פשוט כדאי שבצבא יודו שדרישתם האמיתית היא להעביר את צומת ליקית לתל אביב. 
 

במטה המאבק מודאגים מהחלופות שהציע צה"ל לאחרונה ומתייחסים לכך כאל ניסיון לקבור את הפרויקט. אף שהנגב מהווה כמעט 60% משטחה של ישראל, המשימה למצוא 3,000 מ"ר מבלי שלאיש תהיה טענת בעלות על הקרקע אינה פשוטה. ליקית נבחרה כמיקום אסטרטגי, והמשמעות של מציאת חלופות, גם אם הן בנגב, היא ביטול הפרויקט או לכל הפחות דחייתו בשנים רבות. עד כה הושקעו כ־300 מיליון שקל בתכנון הפרויקט, שעלולים להיזרק לפח. העברת קריית המודיעין צפויה לפנות כ־236 דונם בגוש דן, ועדיין יש חשש שהדרג הצבאי יכשיל את המהלך, אף שיש שלוש החלטות ממשלה בנושא ומכרזים שכבר יצאו לדרך.
 

את פרויקט מעבר קריית המודיעין יש לראות כבעל חשיבות לאומית, שיש בו כדי להפוך את הדרום לעמק הסיליקון הישראלי. 76% מחברות ההייטק ממוקמות כיום ברדיוס של כ־30 קילומטר מתל אביב. רק 3% מתעשיית ההייטק ממוקמת בדרום. בהיבט הזה, למעבר היחידות הטכנולוגיות האיכותיות של צה"ל לדרום יש חשיבות עצומה. 
 

ניתן להבין את חששם של אנשי הקבע, אך יש לטפל בכך באמצעות הסברה והדגשת יתרונות המגורים בדרום, לצד הענקת סל הטבות אטרקטיבי. וגדול ככל שיהיה חששם, אין לשכוח שמדובר במערכת צבאית שצריכה לבצע החלטות ממשלה שהתקבלו. דמיינו מצב שבו הצבא מרשה לעצמו לשנות מדיניות ביטחונית שהתקבלה על ידי הדרג המדיני. הדבר היה נתפס ובצדק כניסיון להפיכה. מדוע אם כך כשהצבא מערים קשיים ומנסה לבטל החלטת ממשלה בעלת חשיבות לאומית, הדבר הופך למאבקם הפרטי של פרנסי ותושבי הנגב?
 

עושה רושם שהלחץ האזרחי שמופעל על הצבא ועל ראש הממשלה נושא פרי. בשבוע האחרון זכה הנושא להתייחסות הפוליטיקאים, שמתחייבים (לפחות לפני הבחירות) להעביר את קריית המודיעין לליקית כפי שתוכנן. הראשון שהתייחס לכך היה אביגדור ליברמן, שבתקופת כהונתו כשר ביטחון קידם את הנושא ודאג שהמכרזים יצאו לדרך. גבי אשכנזי הגיע לשטח והבטיח שיתמוך בפרויקט, וגם ראש הממשלה שלח לבני ביטון, ראש עיריית דימונה, מכתב התחייבות לתקצוב מסילת הברזל במקרה הצורך. טוב היה אילו היה שולח את המכתב גם לרמטכ"ל, לשר התחבורה ולשר האוצר. 

מצה"ל נמסר בתגובה: "הרמטכ"ל ציין כי הוא מחויב למעבר לבסיס ליקית בתנאי שיימצא פתרון רכבתי ישיר, מהיר ויעיל כפי שסוכם. אם לא יימצא פתרון - אז למקום חלופי בנגב, אשר יינתן בו פתרון תחבורתי דומה".