לאחר שנים ארוכות של שתיקה והיעלמות מעין הציבור עולה דודו הלוי אל פני השטח. בחודש האחרון שמו נקשר בשלושה אירועים שונים שלכאורה אין ביניהם קשר, אך קו סמוי שטבוע באישיותו מחבר ביניהם.
הלוי, פעם מבכירי העיתונאים המשפיעים בישראל, במזרח התיכון ובארה"ב, פרסם לאחרונה ספר חדש שכתב באהבה רבה על מפקדו בחיל השריון, "כנגד כל הסיכויים, אלוף מוסה פלד" (הוצאת משרד הביטחון), שבו הוא מוכיח כי לא שכח את מלאכת הכתיבה. האירוע השני הוא ספרו החדש של יוסי עוזרד, "ירח מעל סואץ", שתמונת העטיפה שלו צולמה על ידי הלוי בעת שהיה אחד "הנמרים", קציני צה"ל שהתנדבו לשירות ופיקדו על המעוזים בתעלת סואץ במלחמת ההתשה לפני 50 שנה.
אל פרקים אלה בחייו עוד אחזור בהמשך. אך ראשית דבר, הלוי הסכים בפעם הראשונה לחשוף פרשה עלומה מחייו, שבה היה מעורב לפני יותר מ־50 שנה ושמעולם לא פורסמה. למרבה הצער, בשל מגבלות משפטיות וביטחוניות נאסר על הלוי וכותב שורות אלה להרחיב עליה את הדיבור.
להלוי ולי יש ספקות באשר לטיעונים אלה של מערכת הביטחון, שנעזרת בצנזורה הצבאית, אך כשומרי חוק אין לנו מנוס מלקיימם. בישראל שולטת מאז היווסדה דת הביטחון, שמכפיפה להשקפת עולמה, לצרכיה ולאינטרסים שלה גם את ההיסטוריה. מסיבה זו מסרבים המוסד והשב"כ לחשוף ולו חלק קטן מהארכיונים שלהם, גם אם החומרים ישנים ואין בהם שום פגיעה, בוודאי לא קרובה וודאית, בביטחון המדינה. מאותו טעם פושטים נציגי הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (המלמ"ב), בניגוד לחוק, על ארכיונים ברחבי המדינה ודורשים לקבל משם כל חומר הנוגע לתוכנית הגרעין של ישראל ולמעשי טבח וגירוש של פלסטינים במלחמת השחרור.
כוהני דת הביטחון מנופפים תמיד ב"ביטחון המדינה", שלא אחת הם נושאים את שמו לשווא, ומרמזים שכל פרסום עלול לעלות בחיי אדם. למרבה הצער, ברוב המקרים מקבלים שופטי ישראל, בכל הערכאות, את עמדת נציגי מערכת הביטחון, שמציגים בפניהם במעמד צד אחד "חומר סודי". אלה הן גם הנסיבות שבגללן לא ניתן לפרסם את מלוא הפרטים על פועלו של הלוי.
"אני שייך לדור שהונחה על ידי מה שג'ון קנדי אמר: אל תשאל מה המדינה צריכה לעשות עבורך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה", הוא אומר בשיחתנו. בשל המגבלות והאיסורים של ביטחון המידע והצנזורה (הלוי ואנוכי ניסינו כמיטב יכולתנו לאפשר את הפרסום), ניתן רק לתאר את תרומתו בקווים כלליים.
בשלב מוקדם של חייו התנדב לסייע לקהילת המודיעין. הוא לא היה היחיד, היו בתקופתו עוד כמותו. ובכל זאת, אומרים בקהילת המודיעין, תרומתו הייתה חשובה וייחודית.
# # #
דודו הלוי נולד ב־1941 להורים יקים שעלו לארץ מגרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון. אביו היה מתרגם ועורך בסוכנות הידיעות עתי"ם, ואמו הייתה מרצה לאנגלית. מהוריו ירש כישרון לשפות ושליטה באנגלית ובגרמנית. הוא קיבל חינוך סוציאליסטי, היה חניך בקן השומר הצעיר בתל אביב, למד בתיכון חדש והלך לגרעין נח"ל שנועד להגשמה בקיבוץ להב בנגב. "אפשר לומר שהם היו בעצם קומוניסטים. אבי הצביע למק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) ואמי למפ"ם, והספיקה לחיות מספיק שנים כדי להיות חברה במועצת מרצ", הוא מספר.
עם חבריו לגרעין נמנה גם חיים (ג'ומס) אורון, לימים מראשי מפ"ם ומנהיג מרצ. הוא שירת בגדוד הנח"ל המוצנח וסיים את בית הספר לקצינים. באחת החופשות הגיע לקיבוץ להב במעיל צבאי. "ג'ומס אמר לי 'דודו, אתה צריך להשאיר את המעיל. הוא שייך לגרעין ואני רוצה שתיתן אותו לאחד החברים' - שלימים, אגב, הפך לסוחר סמים בהולנד. הסתכלתי עליו בתימהון ואמרתי לעצמי: לא, תודה, ועזבתי את הקיבוץ ואת רעיונות השומר הצעיר".
לאחר שחרורו מצה"ל הלך ללמוד היסטוריה ולימודי המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב, שזה מקרוב קמה. באוניברסיטה הצטרף לתא הסטודנטים של מפא"י, היה עורך ביטאון הסטודנטים "דורבן" והתפרנס מעבודה כעורך לילה ב"דבר". אחר כך מונה להיות מזכיר מחלקת הארגון של המשמרת הצעירה של המערך ועורך "רמזור", ביטאון המשמרת הצעירה. שם התוודע גם לעולם העיתונות.
הישגו המקצועי הראשון הגדול היה ראיון שקיים עם ראש הממשלה לוי אשכול. מזכירו של אשכול הקציב לו 20 דקות, והראיון התארך לשלוש שעות. "הוא לא ידע לדבר בציבור, אך היה אדם מקסים וראש ממשלה מצוין", הוא אומר עליו. באותו ראיון הגדיר אשכול את שר הביטחון משה דיין "אבו ג'ילדה" (על שם מנהיג כנופיה ערבית) וכינה את הנשים שהפגינו ערב מלחמת ששת הימים בדרישה שאשכול יפנה את מקומו במשרד הביטחון לדיין, "נשות ווינדזור העליזות". הראיון עורר הד ציבורי עצום ועשה כותרות בכל העיתונות הישראלית. אבל למרות ההצלחה הלוי עדיין לא דמיין שיהפוך לעיתונאי חשוב ומשפיע.
זה קרה במקרה, לאחר שמונה להיות עוזרו של שר החינוך וסגן ראש הממשלה יגאל אלון. "החזקתי מעמד עשרה חודשים. הלשכה הייתה בלגן אחד גדול. מי שקבעה הייתה מזכירתו. אלון חי בצלו של דיין, וראשי מפלגת העבודה לא ראו בו יורש לאשכול, שהיה חולה. למרות שאלון שיתף פעולה עם הכתבים המדיניים, הוא לא הצליח להשפיע עליהם, והם כתבו לרוב בגנותו ושיבחו את דיין. זה שיגע אותו. יום אחד אמרתי לו: תן לי לעזור לך. יגאל ביקש ממני להעביר משהו לעיתונאים והצלחתי במשימה. זה שיגע את המזכירה שגרמה לפיטוריי".
בינתיים, בעודו עובד במשרה זמנית בוועד הפועל של ההסתדרות וכפטריוט אמיתי, נענה הלוי לקריאת צה"ל והתנדב לשלושה חודשים להיות "נמר". לפני שיצא למשימה, הבין מהמנהל שלו שלא יקבל קביעות. "כעסתי וקרעתי את הפנקס האדום (פנקס חבר הסתדרות) והבנתי מי זו ההסתדרות ותנועת העבודה".
המוצב שנמסר לפיקודו היה "טמפו", האחרון בציר הצפוני, אל מול פורט סעיד. זה היה בעיצומה של מלחמת ההתשה, מלחמה נשכחת שבמשך שנים, אולי גם היום, לא אוהבים להיזכר בה. "במוצב ובסיורים חטפנו הפגזות בלי סוף. אנשים פחדו לצאת הביתה", הוא נזכר, תוך שהוא מעיין בספרו של עוזרד, "אז הבנתי את אופי המלחמה. אל תשחק בחיילים שלך. אם תפתח באש, תחטוף אש תופת. זו הייתה מלחמה מטופשת, בגלל שבהנהגה הצבאית והמדינית התעקשו לאחוז בקו המים. היו רק מעטים, כמו אריק שרון, שחשבו שמוטב לסגת לקו אחורי".
בשובו מהשירות המשיך לשמור על הקשר עם יגאל אלון וסייע לו להפיץ את תוכניתו (תוכנית אלון להסדר מדיני וטריטוריאלי עם הפלסטינים). ברוב תעוזתו הלך הלוי לכתב "טיים מגזין" וסיפר על המידע שיש לו. ג'ים בל, כתב השבועון ברומא, הגיע לישראל, שמע מהלוי את מלוא פרטי התוכנית ופרסם אותה. הפרסום היה לסנסציה בינלאומית.
זמן מה לאחר מכן התפנתה משרת כתב "טיים" בישראל ובל מינה אותו לתפקיד. הלוי עבד בשבועון היוקרתי במשך כמעט שני עשורים. זה היה תור הזהב של העיתונות הכתובה בכלל והמגזינית בפרט. הכתבים יכלו לצאת בעקבות פירורי מידע לכל מקום בעולם. הכסף לא היווה שום מכשול. הם טסו במחלקות הראשונות ושהו במלונות פאר.
# # #
באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים. הלוי מיהר להתגייס, נלחם כשריונר בקרבות סיני ובתעלה ונפצע באורח קשה. חמישה ימים לאחר מכן, למרות פציעתו, חזר למלחמה בדרום. את שירותו הצבאי סיים בדרגת סגן אלוף. לאחר שהחלים חזר לעבודתו העיתונאית, שבה הלך הצטיין והיה לאחד מכוכבי השבועון.
לשיא פרסומו הגיע במלחמת לבנון הראשונה. הוא נשלח לביירות, וב־14 בספטמבר, כשהתאכסן במלון "אלכסנדר", שהיה סמוך למטה הפלנגות הנוצריות, "לאחר השעה ארבע אחר הצהריים שמעתי פיצוץ אדיר. עליתי את 72 המדרגות שהפרידו בין שני המבנים והייתי הראשון שהגיע לבניין. המראה היה קשה. משלוש הקומות של הבניין נותרה קומה וחצי. ראיתי אישה שעמדה על קטע מהבניין בחולצה לבנה, שהפכה מרגע לרגע לאדומה יותר.
"טיפלתי בגברת וגם חולצתי נספגה בדמה. מבין ההריסות זחלו אנשים פצועים. את אחד מהם שאלתי בערבית 'איפה בשיר?' (ג'ומייל, שאך נבחר לנשיא לבנון - י"מ), והוא סימן לי לזחול איתו. כל מי שיכול היה זחל החוצה. היינו היחידים שזחלו פנימה. הגענו לנקודה מסוימת, והוא אומר לי: 'כאן בשיר'. ראיתי לוח אבן גדול. הבנתי שבשיר נקבר מתחת ללוח. יצאנו בזחילה החוצה. את נחיק נבות, בכיר במוסד שבעיניי הוא והמוסד הם מאדריכלי המלחמה, ראיתי כעבור כשעה. אמרתי לו: איבדת את בשיר.
"רצתי למכונית שלי, התנעתי ומיהרתי לנסוע לישראל. בשמונה, זמן קצר לאחר שהגעתי הביתה, מתקשר אליי אורי דן ואומר לי בטון מלגלג: 'מה אתה עושה כאן ולא בביירות'. אמרתי לו: 'אורי, תשמע טוב. זה עתה חזרתי משם: איבדתם את בשיר, איבדתם את לבנון, הפסדתם במלחמה'. השיחה התנהלה בעת שקול ישראל מדווח שבשיר מפקח אישית על הפינוי. אורי היה בהלם. אחרי שהתעשת, אני שומע רעשים על הקו. אורי אומר לי: 'אתה יכול לחזור על מה שאמרת?'. עניתי לו: 'אני מבין שהעלית את אריק על הקו', וחזרתי על הדברים שאמרתי. סיפרתי מה ראיתי במו עיניי".
ימים אחדים לאחר רצח ג'ומייל (בידי סוכנים סורים) התחולל הטבח במחנות בסברה ושתילה, שבו נרצחו מאות גברים, נשים וילדים פלסטינים בידי הפלנגיסטים, בעת שכוחות צה"ל מכתרים אותם. ממשלתו של מנחם בגין הקימה ועדת חקירה ממלכתית בראשות השופט יצחק כהן. הוועדה קבעה בין השאר כי שרון היה אחראי להתעלמות מהסכנה שהפלנגות יערכו במחנות הפליטים פעולות נקם על רצח ג'ומייל. שרון הועבר מתפקיד שר הביטחון.
"טיים" פרסם ידיעה שלפיה בנספח הסודי של דוח הוועדה נכתב כי שרון עודד או התעלם מרצון הפלנגות לנקום את רצח ג'ומייל. שרון תבע את השבועון בתביעת דיבה בבית משפט בניו יורק. המשפט הסתיים בניצחון חלקי של שרון. לדברי הלוי, "מעולם לא טענתי שאריק הסית לטבח. מעולם לא טענתי שאריק דחף את הפלנגות או יזם את תגובתם. טענתי היא, שאריק, שידע מיהם, היה צריך להבין לאן יובילו דבריו על המעורבות הפלסטינית ברצח בשיר. באומרו להם שללא תגובה הולמת רצח בשיר יירד לתהום הנשייה ההיסטורית, הפגין אריק סלחנות וקלות דעת כלפי הפלנגות, על אף שידע על עברן הרצחני".
ולמרות זאת, המשפט המתוקשר לא פגע במעמדו של הלוי. הוא המשיך לעבוד מוושינגטון ולסקר את תחומי הביטחון הלאומי שכה אהב והיה מזוהה איתם. כל אותה עת הוא המשיך לשמור על קשר הדוק עם מערכת הביטחון הישראלית ובמקביל גם יצר קשרים עם קהילת המודיעין האמריקאית. וכך הוא נקלע למסיבה שנערכה בביתו של סטרוב טלבוט, ראש משרד "טיים" בוושינגטון ולימים סגן שר החוץ האמריקאי.
במסיבה התוודע הלוי שוב לדיפלומט רוסי ולאשתו, שהייתה בתו של גנרל בצבא האדום. הדיפלומט נשא בתואר של "מזכיר שני". גם את הפרשה הזאת חושף הלוי לראשונה. "הקשר בינינו נמשך זמן מה, עד שיום אחד הוא אומר לי 'אני רוצה לערוק'. ידיד הפגיש אותי עם פט אומלי, ראש הריגול הנגדי ב־FBI, וסיפרתי לו על הרוסי. התברר כי הוא מספר 2 או 3 בשלוחת הקג"ב בוושינגטון. אומלי ביקש ממני להמשיך לשמור עמו על קשר, ואכן המשכנו להיפגש עד שהקשר נותק".
לימים התברר להלוי כי ה־FBI גייס את הדיפלומט והפעילו, עד שבקג"ב עלו על כך. אנשי הביון הסובייטי חטפו את הבוגד למוסקבה, העמידו אותו לדין והוציאו אותו להורג.
# # #
בסוף שנות ה־80 פרש הלוי מעיתונאות ופנה לעסקים בתחום הנפט. לדבריו, הוא אינו מתגעגע עוד לעולם התקשורת, שלהערכתו הולך ומתדרדר. הוא גם מביט בדאגה על מה שקורה בישראל. "חזרתי לארץ אף שיכולתי לחיות בנוחות בארה"ב. יש לי ארבעה ילדים ו־12 נכדים, וכולם חיים כאן. גדלתי במדינה עם אמונה שצריך להתנדב, חונכתי לכך שצריך לתת ולתרום כל מה שנדרש בלי חשבון אישי".
אתה פטריוט?
"תגדיר אותי איך שתרצה. אומרים שפטריוטיזם הוא מפלטו של הנבל, אז אולי מוטב שאומר שאני אוהב את ישראל. אולי אני דינוזאור. אבל אני חושש לגורלה. ישראל היא דבר שברירי. ארה"ב יכולה להרשות לעצמה נשיא שהוא כישלון, והיו לה כאלה: הובר, קרטר, אובמה וכעת טראמפ. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס הזה. אם ראש הממשלה מתעסק בעצמו ולא בענייני המדינה, אז יש בעיה קשה".
למי תצביע בבחירות הקרובות?
"אני עוד לא יודע. אולי לאביגדור ליברמן בגלל עמדתו בענייני דת ומדינה וגישתו הביטחונית. תמיד הייתי ביטחוניסט. במזרח התיכון יש כלל - אם אתה חוטף סטירה, אתה חייב להחזיר בבעיטה. אני לא יודע מי צדק בוויכוח ההיסטורי בין דוד בן־גוריון למשה שרת. אולי שרת צדק. אך אף שהבעיה הפלסטינית לא נפתרת, עובדה שהעולם הערבי נפתח אלינו בגלל אינטרסים ולא בגלל מוסר וצדק. יש לי תחושה שהפלסטינים אינם רוצים מדינה. מאה שנים הם מתקשקשים ולא מצליחים להקים אפילו גוף כמו הסוכנות היהודית".