מאסתי בנדודים, נגמלתי מטיסות, נפרדתי מנתב"ג: אני אוהב להיות בבית

אני מודה שלו הייתי מעט יותר ערני, הייתי צריך לשאול כמה שאלות (כמו למשל, "למה?"), אבל ייתכן שבקור של סוף דצמבר נראה חום הקיץ היווני כהבטחה, או שסתם עברתי אירוע מוחי. כך מצאתי את עצמי ממריא אל על בשבוע האחרון של החופש, דבר שממנו הקפדתי להימנע גם כאשר היו ילדַי קייטנים קטנים.

שלא תבינו אותי לא נכון: אין דבר האהוב עלי יותר מאשר להתייוון - ועם כל הכבוד לאיים, לחופים הנפלאים ולמימיו הקרירים תמיד של הים האגאי, הרי שבעיני עולה אתונה על כל אותם מפרצונים כחולים, אפילו אחרי עשור של קריסה כלכלית שמתבטאת בכך שהמבנה היחיד שנותר איכשהו שלם בבירת יוון הוא האקרופוליס. כל שאר התשתיות בה נעות בין מצב "מוזנח" ל"מסכן חיים", מה שגורם לרוב הישראלים לפסוח עליה בלי לתת לקצב הפנימי המיוחד שלה לגעת בהם.
 

זה לא שאני יווני על מלא: אני יודע לברך ב"בוקר טוב" או ב"ערב טוב", ועל כך אפשר להוסיף עוד את היכולת לשאול "מה נשמע?", לענות ש"הכל טוב", אפילו "טוב מאוד", לספור עד עשר ולהגיד למלצר: "סיגנומי, לוגריסמוס פראקאלו" (סליחה, חשבון בבקשה), אך בשום אופן לא הרבה יותר מכך: כשברדיו מדברים על אולימפיאקוס או פנאתינייקוס, אני מצליח איכשהו לפענח מילה או שתיים, אבל כשהם עוברים לדבר על החוב הלאומי, אני מאבד קשר עם העלילה, ממש כמו שקורה לי עכשיו, כי לא על ארבעת הימים שלי באתונה רציתי לדבר, אלא על משהו חשוב הרבה יותר - על עצמי.
 

היו שנים שבהן טסתי לחו"ל בתדירות של אחת לחודש. לפעמים הייתה זו נסיעה מקצועית כדי לבקר באיזה יקב, מבשלה או מזקקה, בפעמים אחרות טסתי כדי להכיר מקרוב איזו עיר על שלל מסעדותיה והברים שבה. אני לא מתלונן על הקילומטראז' שצברתי עם השנים ושהטעה את חברַי לחשוב שאני "איש העולם הגדול", כזה שמתקשרים להתייעץ עמו בנוגע למסעדות מקומיות כמעט בכל עיר, אפילו בעידן "עשר המסעדות הכי טובות של טריפ אדווייזר". אני רוצה רק לספר שנגמלתי: מטיסה בחודש עברתי לטיסה ברבעון, ובשנים האחרונות אני עושה מאמץ כן לרדת אף למטה מכך. אין לי כוח לתורים, לתשאול הביטחוני, לשיקוף שמקלף ממני את השעון והחגורה, ובעיקר לתחושת הלכלוך שממנה יוצאים מהטיסה. כל טיסה. 
 

הפעם הכתה בי ההכרה הזאת היישר בפרצוף: אתונה להטה בחום הקיץ באופן שגרם לתל אביב להיראות כמו רייקיאוויק, מה שרק הדגיש את הכלל העולמי הידוע שלפיו רק בישראל יודעים איך למזג את האוויר כהלכה. האירופים, גם תחת ההנחה האופטימית שיש להם מזגן, גורמים לו לייצר טמפרטורה שאינה קרירה מספיק לטעמו של לווייתן כמוני.
 

רק שעם כל הכבוד למזג האוויר, הבעיה היא כבר מזמן במזג הפנימי שלי, שאוהב להיות בבית: לרבוץ על הספה בתחתונים, להתקלח מתי שמתחשק לי, למזג את החדר עד לרמה של אובדן תחושה בגפיים ולהירדם על הספה מול חדשות הספורט. אני אוהב שהיציאות הכפויות שלי החוצה קשורות ליציאות של הכלבה - ועם כל הכבוד לבתי מלון יקרים, בסופו של דבר אני נרדם הכי טוב במיטה שלי, זאת שממנה אני יכול לעשות את הדרך לשירותים ובחזרה באמצע הלילה בלי להתעורר. האם זה אומר שאני אוהב את חיי או שאולי אני מכור להם כמו שרק מי שמתקרב לגיל 50 יכול להתמכר? 
 

בלי קשר לתשובה, השורה התחתונה היא שמאסתי בנדודים, ולפיכך: היֵה שלום, עולם יקר, אני מפקיד בידיך את כל כרטיסי הנוסע המתמיד שלי ומתבצר מול הטלוויזיה עם בן הערובה היחיד שאני באמת חושש לגורלו: אני.
 

הראיון שלא יתקיים לעולם 
 

על הניירות שעליהם שרבטתי את תוכניותי למוסף יום הכיפורים כתוב בין היתר: "ראיון עם תרין שלפי". 
 

כבר זמן רב שאני רוצה לראיין את הצעירה המוכשרת הזו, אבל מפני שהיא גם חברתה הקרובה ביותר של בתי נמנעתי מלעשות כן עד שהתפרסמה ברבים בזכות "להזיז את השמש", הצגת היחיד שכתבה ושזכתה בפרס הראשון בפסטיבל "תיאטרונטו". בהצגה תיעדה תרין בהומור נפלא את קורותיה של אישה צעירה שמתבשרת לפתע שהיא חולה בסרטן. 
 

לצערי, הראיון כבר לא יתקיים לעולם: ביום שישי שעבר, בעוד מחיאות הכפיים עדיין מהדהדות באולמות שמילאה, ירד המסך על הצגת חייה של תרין והזכיר לנו שלפעמים הסרטן מנצח גם את האופטימיים ביותר. 
 

תרין שלפי, 1995־2019. תהא נשמתה צרורה בלב כל אוהביה.