ביום שלישי השבוע להטט נתניהו בקסמיו. חצי יום העסיק את מוחם הקודח של הפרשנים המדיניים, אושיות הטוויטר ושאר מומחים מטעם עצמם, שהעלו השערות לגבי תוכנה של ההצהרה הדרמטית שהוא עתיד לשאת בשעה חמש/שש/שש וחצי. חברי הכנסת והשרים של הליכוד המתינו בנימוס. העבירו את הזמן בניחושים.
ואז בא נתניהו והבטיח לספח את בקעת הירדן וצפון ים המלח. בעצם למה רק אותם? הוא בעד כל ההתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון. ואפילו הראה מפה. משהו שהזכיר לקשישים שבקרבנו את תוכנית אלון. והוא גם הבטיח שהוא ממש מתכוון לבצע את התוכנית אם רק נבחר בו.
נתניהו עקבי. מה ששלו - שלו. תמיד הוא מבטיח לפני בחירות. מצהיר הצהרות בנוסח "לנצח נצחים". כך הבטיח גם לגבי רמת הגולן ממש בעת ששליחיו ניהלו מו"מ על נסיגה מהגולן. בתקופת הנשיא העוין אובמה ניהל נתניהו מו"מ עם מזכיר המדינה קרי על נסיגה כוללת מבקעת הירדן. וראוי לשבח אותו על שלא התפרק תחת הלחץ ההוא. אבל מאז כבר עברו שלוש שנות טראמפ, ונתניהו בזבז את הזמן ולא סיפח מילימטר.
אם במערכות הבחירות הקודמות היו הבטחותיו עמומות, כלליות: לא ניסוג, לא נעקור, לא תהיה עוד התנתקות, תמיד יהיו יהודים בחברון (בחלק הזעיר של העיר שהשאיר בידינו אחרי שמסר את חברון לערפאת בקדנציה הראשונה) - הפעם, כשתומכיו מימין מטיחים בו שוב ושוב שהוא סתם מבטיח ולא מקיים - החליט להדק מעט את הבטחותיו: סיפוח בקעת הירדן מיד אחרי הבחירות (אם יבחרו בו, אם ירכיב את הממשלה, אם שותפיו יסכימו, אם יהיה תיאום עם ארה"ב), ואחר כך - אולי גם את כל ההתיישבות היהודית (כ־30% מהשטח. ומה בשאר? מדינה פלסטינית?).
אחיזת העיניים שקופה עד כאב. המצב המשפטי ברור. כדי להחיל את החוק הישראלי על הבקעה או על יו"ש אין צורך בשום חוק. די בהחלטת ממשלה. בצו שהיא מפרסמת על פי סעיף 11ב' ב"פקודת סדרי השלטון והמשפט. תש"ח - 1948". ולפיכך לו רצה נתניהו באמת לספח - יכול היה לכנס את הממשלה עוד השבוע. להצביע על הצעת ההחלטה ולפרסם צו. אבל הוא לא רוצה את בקעת הירדן עכשיו. אלא את קולות הימין.
ובמאמר מוסגר: זמן קצר אחרי ההצהרה הדרמטית ביקש נתניהו לנאום באסיפת בחירות באשדוד. המחבלים בעזה שיגרו רקטה, ונתניהו הובהל בידי מאבטחיו למחסה בטוח - לעיני המצלמות. מהלומה תדמיתית קשה לראש הממשלה ושר הביטחון ופגיעה בישראל, כי אחד מסמלי המדינה נאלץ לתפוס מחסה. כל ההבטחות להכות מכה קשה בחמאס, למוטט אותו, להרתיע אותו - הוצגו ככלי ריק במהלך אזעקת צבע אדום אחת. זהו בדיוק ההבדל בין הצהרות נתניהו וביצועיו. החטא - איומים מילוליים חלולים, בפועל - השלמה עם ירי רקטות מעזה. העונש - פיזור אסיפת הבחירות של נתניהו ברקטה אחת. החטא ועונשו. ותודה לאל: אין נפגעים בנפש. רק תדמית פצועה, למנהיג ולמדינה.
מחיר הטעות
כמנהגי לפני בחירות אני מבקש לפרוס בפני הקוראים את שיקולי ההצבעה שלי. קהל היעד למאמר זה הוא נאמני ארץ ישראל במחנה הלאומי. בהשוואה למערכת הבחירות האחרונה - המבחר הפעם קטן יותר. ליברמן באמת עזב את מחנה הימין (רק בטעות נחשב כחלק ממנו בעבר). גם זהות התאדתה בשעטו"מ. שנזכה תמיד לשמוע בשורות טובות. נשארנו עם הליכוד, ימינה ועוצמה יהודית.
קוראיו הקבועים של הטור הזה לא יופתעו אם לא אמליץ על הליכוד בראשות נתניהו. יש לו יתרונות רבים, כישרונות רבים. יש בליכוד גם רבים הנאמנים לארץ ישראל, אבל נאמנים עוד יותר לשלטון הליכוד. המאמר מיועד ל"נאמני ארץ ישראל", ונתניהו אינו כזה. לא שכחתי את חברון. לא שכחתי איך הצביע בהתנתקות. ולא התרשמתי מההצהרה החלולה על הסיפוח.
אז ימינה או עוצמה יהודית? בשאלה זו הניתוח אינו אידיאולוגי אלא טקטי.
סקרים אינם שווים הרבה. אבל הם כל מה שיש לנו בשעה זו כדי להחליט. אפשר כמובן להתייחס גם לתוצאות הבחירות לפני חמישה חודשים. אלא שהמפה הפוליטית השתנתה. מפלגות אחדות נעלמו, אחרות התאחדו, ולכן תוצאות אפריל 19' אינן יכולות לנבא במדויק את תוצאות מועד ב'.
ברוב הסקרים מקבלת ימינה 9־12 מנדטים. אינני יודע עדיין איך תשפיע "הצהרת הסיפוח" של נתניהו על ימינה. ההצהרה שנועדה כמובן לשאוב ממנה מצביעים. נדמה לי שרק מעטים ייפלו בפח הזה, וימינה אינה בסכנה. אבל ההצהרה גם חשפה כי נתניהו איבד תקווה להסיט אליו קולות מהמרכז־שמאל. הוא מנסה לשכנע אותנו שהליכוד חייבת להיות גדולה מכחול לבן, כדי שהרכבת הממשלה תופקד בידיו. לא אמת. ב־2009 היו לציפי לבני 28 ח"כים ולנתניהו רק 27, אבל יותר ממליצים, ולכן הוא הרכיב את הממשלה. אז את הטיעון הכוזב הזה אפשר לסלק.
נתניהו רוצה מאוד 61 ממליצים, או למצער - יותר ממליצים מאשר לגנץ. כי אם יהיו לו 61 - יוכל להוריד את מחיריהם של שותפים פוטנציאליים אחרים. משום שהוא באמת ובתמים לא רוצה לעמוד בראש ממשלת 61. הוא אינו רוצה להיות תלוי באיילת שקד או באורית סטרוק. הוא ינסה לצרף את ליברמן, עמיר פרץ (אם העבודה תעבור את אחוז החסימה) או נתחים מכחול לבן, כדי שיקלו עליו לעכל כמה פירות מורעלים מסוכנים מאוד הטמונים בעוגת "תוכנית המאה" של טראמפ, שאפילו קבלתם העקרונית על ידי נתניהו לא תאפשר לימינה להישאר בקואליציה. מאידך ברור כי ככל שיגדל כוחה של ימינה יתקשה נתניהו להסתדר בלעדיה.
אבל כל הסקרים מעידים כי אם עוצמה יהודית אינה עוברת את אחוז החסימה - אין לנתניהו 61 ממליצים. המפלגה הזאת לא עברה בסקרים עד לפני כשבוע, אבל עלתה אט־אט. ורק השבוע היא עוברת ברוב הסקרים. מצב כזה, קו מגמה יציב כזה, יגידו כל הסוקרים, מעיד הרבה יותר על מצבה של מפלגה מאשר סקר בודד או אפילו יציבות במקבץ סקרים. ימינה טועה וחוטאת למחנה הלאומי כשהיא קוראת לא להצביע לעוצמה יהודית כדי לא לזרוק קולות לפח. זו עלולה להיות נבואה שתגשים את עצמה - ותגרום לאובדן קולות רבים אם עוצמה יהודית רק תגרד את אחוז החסימה מלמטה ולא תחצה את הסף. לעוצמה יהודית יש כנראה גרעין של רבבות בוחרים שלא יצביעו לשום מפלגה אחרת. אותם לא ישכנעו טיעוני "הם לא יעברו".
עכשיו יש לשקול את מחיר הטעות. אם היינו במצב שבו "שלטון הימין בסכנה" אם ייזרקו לפח קולות תומכי עוצמה יהודית - זה היה סיכון גדול מדי. ואז אסור להמר. אבל בלי עוצמה יהודית בוודאות לא יהיה "שלטון ימין". לא יהיו 61. הרוב המוחלט בכנסת של מפלגות הימין כבר אבד עם עריקתו של ליברמן. רק לכניסת עוצמה יהודית יש סיכוי מסוים לשנות את המשוואה. ולכן - כשהסיכון אינו גדול, עוצמה יהודית היא הימור כדאי.
והשורה התחתונה - לצאת להצביע, ולגרור איתכם גם את השכנים המהססים. אפילו - בל אחטא בשפתי - הצבעה לליכוד טובה מאי־הצבעה.