הבחירות האלה הן הכי גורליות מאז ימי אברהם ולוט. כזכור מספר בראשית, לא היו הבדלים אידיאולוגיים בין לוט ודודו אברהם. רק סכסוכי רועים על שטחי מרעה ובארות מים. “ויאמר אברהם אל לוט אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו. הלוא כל הארץ לפניך היפרד נא מעלי אם השמאל - ואימנה ואם הימין ואשמאילה”.
נראה כי זהו המקור ההיסטורי הקדום ביותר להבדלים בין הימין והשמאל. לוט פנה שמאלה, אל סדום ועמורה. ואברהם פנה אל אלוני ממרא בחברון. כי שם גרים הימניים האמיתיים. ושוב אנחנו צריכים לבחור בין היהודים והישראלים, בין היהדות והישראליות, בין ארץ ישראל ומדינת תל אביב. רוב העם בימין, אבל לשמאל יש יתרון מובהק - די להם בניצחון אחד כדי לגרום נזק לדורות. כמעט בלתי הפיך. מין אוסלו כזה. או עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון.
ולא, לא שכחתי, את ההתנתקות ביצע אריאל שרון, מנהיג הליכוד, אבל כשעקר את גוש קטיף - כבר זמן רב שלא היה באמת בימין, והצליח לבצע את זממו רק בזכות קומץ הרכיכות שהיוו אז את עמוד השדרה של הליכוד, אלו ששלטון הליכוד היה חשוב להם יותר מארץ ישראל. ולכן לא די לבחור ב”ימין”, צריך לבחור גם מישהו שלא זגזג ולא מעל בשליחותו. על כל פנים: כשהימין שולט ומצליח לאזור די כוחות נפשיים להתגבר על המערכת המשפטית הכובלת, התקשורת העוינת והלחצים הבינלאומיים, ובעיקר על הפחד שלו מהצל של עצמו - הם מבצעים שינויים איטיים בשטח. אפשר ששינויים אלו כבר הפכו את הקמת המדינה הפלשתינית בלב הארץ לבלתי אפשרית. אבל עקירות ההתיישבות בימי מנחם בגין ובימי שרון כבר הוכיחו שאפילו גושי התיישבות ניתנים לעקירה. כך שההישגים האיטיים של הימין הם הפיכים. ואלו של השמאל עלולים להיות בבחינת נזק חד־פעמי ובלתי הפיך.
אין היום הבדל מדיני או ביטחוני בין גנץ לנתניהו. התרומה של לפיד לכחול לבן היא שנאת החרדים כמנוף לבידול. ובאמת אין כרגע פרטנר להקמת מדינה פלשתינית. לא רק בעיני נתניהו - גם בעיני גנץ. ובכל זאת. פרטנר כזה יכול לעלות לזירה בתוך שנה או שנתיים. תוכנית המאה של טראמפ, שהיא ככל הנראה קטסטרופלית להתיישבות היהודית בארץ ישראל אם תתגשם, עלולה להיות במרכז תהליך שלום חדש אם נתניהו יתחייב לכך במסגרת המשא ומתן הקואליציוני שאם ייבחר, יתחיל לקיים החל ממחר. וכבר ברור: אין הוא מאמין שיצליח להקים ממשלת 61 על טהרת הימין, ולכן יפנה לממשלת אחדות לאומית עם המרכז־שמאל. לכן אין הוא חושש לנגוס בימינה ובעוצמה יהודית. הוא כבר לא בונה עליהן. ובכך הוא חושף שוב את המחנה הלאומי לעוד מין אוסלו כזה. ירחם השם.
ביום הבחירות מקובל לקרוא לאזרחים לצאת ולהצביע. לא להתייאש ולא לקטר סתם בסלון בערבי שבת, אלא ללכת להצביע. אינני אוהב לעשות מה שמקובל, אבל ככל שהפכתי בדעתי למצוא נימוק מדוע לפסול את הקריאה הזאת - לא מצאתי. ודאי שאני מעדיף שכל מצביעי הימין, עד האחרון שבהם - יתעוררו ויקומו ויצביעו, ואילו השמאל המשועמם והמפונק או המיואש - יישאר בבית. אבל אני יודע שדי נמאס לכולם: עוד מערכת בחירות. שוב גורלית. הכי גורלית. היסטורית. דרמטית - והרי שמענו בדיוק כזאת לפני חמישה חודשים, וחמש שנים, ושבע, תמיד בעצם. תמיד זה הכי.
מאז מערכת הבחירות האחרונה נוספו כ־50 אלף מצביעים. הדמוגרפיה קובעת שרובם ימנים, חרדים או ערבים, ורק מיעוטם שמאלנים. ואם רוב התוספת תצביע לימין, מה שהיה הוא שיהיה, פחות או יותר. ולכן: עורו מצביעי הליכוד וימינה ועוצמה לישראל, היקבצו מצביעי ש”ס ואגודה, וזכרו: מפלת הימין עלולה להיות בלתי הפיכה.