ההקצנה והשטנה שהשליט הימין בשנים האחרונות, וביתר שאת בשתי מערכות הבחירות האחרונות, התהפכו עליו. למען שרידותו הפוליטית ביבי לא היסס לתת לקיצונים להשתלט על סדר היום. בתוך כך ויתר למפלגות החרדיות והחרד”ליות על חשבון צרכיו של הציבור הליברלי (חוק המרכולים, עבודות הרכבת בשבת, חוק הפונדקאות ומינוי רפי פרץ לשר החינוך), קרץ לימין הקיצוני על חשבון הסתה פרועה נגד הערבים, ולמען התחמקותו ממשפט לא היסס לפגוע בשומרי הסף.
הליכוד שילם ב־300 אלף קולות. חילונים וימנים מתונים ברחו ממנו למפלגות אחרות או שפשוט נשארו בבית. גם מנהיגי ימינה, שניהלו משא ומתן עם הכהניסטים וסברו שאג’נדת הסיפוח הפכה למיינסטרים, איבדו מזוהרם ועתידים לפגוש בסבירות גבוהה את ספסלי האופוזיציה. המפלגות החרדיות, למרות מספר המנדטים הגבוה יחסית, איבדו את תפקידן המסורתי כלשון מאזניים. גוש המרכז־שמאל, לעומת זאת, הגדיל את כוחו.
הערבים נהרו לקלפיות, השמאלנים תחזקו בגאווה את מפלגותיהם המסורתיות, וכמיליון ו־148 אלף איש הצביעו למפלגת המרכז שחרתה על דגלה רק לא ביבי. החברה הישראלית אמרה לא להקצנה, לא לשנאה, לא לכפיית ההלכה ולא לפגיעה בשלטון החוק. החברה הישראלית בחרה בדמוקרטיה, בשוויון ובערכים ליברליים. המערכת הפוליטית מחשבת דרכה מחדש בהתאם.
הערבים נהרו לקלפיות, השמאלנים תחזקו בגאווה את מפלגותיהם המסורתיות, וכמיליון ו־148 אלף איש הצביעו למפלגת המרכז שחרתה על דגלה רק לא ביבי. החברה הישראלית אמרה לא להקצנה, לא לשנאה, לא לכפיית ההלכה ולא לפגיעה בשלטון החוק. החברה הישראלית בחרה בדמוקרטיה, בשוויון ובערכים ליברליים. המערכת הפוליטית מחשבת דרכה מחדש בהתאם.
המפלגות החרדיות היו הראשונות להבין לאן הרוח נושבת. דרעי וליצמן הינם פוליטיקאים מיומנים ביותר. כמנהיגי מפלגות מגזריות הם יודעים היטב כי ישיבה באופוזיציה עלולה להיות מכה אנושה. כבר בשבוע שעבר מיהרו חברי הכנסת של יהדות התורה לחפש את אישור הרב קנייבסקי להסרת הווטו מעל לפיד. דרעי, שנעדר מישיבת הבלוק הימני שכינס ביבי, העלה ציוץ מפויס וסלחני ובו תמונת חייל מחבק איש חרדי. אוטוטו הם ייזכרו בשנים שהם ישבו בקואליציה עם מרצ ושעמדותיהם המדיניות אינן כה ניציות. אם אכן יבחרו בקו הפשרני והפרגמטי, הם עשויים להחזיר לעצמם את עמדת לשון המאזניים. חשוב מכך, הם עשויים להחזיר לעצמם תמיכה ציבורית ולרכך את האנטגוניזם החריף שהלך והצטבר נגדם.
השניות להבין את פוטנציאל השינוי הן המפלגות הערביות. הנטייה שלהן (נכון לכתיבת שורות אלו) להמליץ על גנץ בפני הנשיא, היא לא פחות מהיסטורית. היא מסמנת את המיאוס מהגזענות נגד האוכלוסייה הערבית ואת הקשב של ראשי הרשימה המשותפת לחברה הערבית, ששואפת להשתלב בחברה הישראלית ולא להתבדל ממנה. לאחר שנים של הסתה נגד האוכלוסייה הערבית והניסיון לציירה כאויבת ישראל, יו”ר הרשימה המשותפת ח”כ איימן עודה מסמן דרך להפיכתה לחלק אינטגרלי וטבעי מהפוליטיקה הישראלית, כמקובל בדמוקרטיות מתוקנות.
ליברמן במידה רבה הוא תמונת המראה של נציגי המפלגות החרדיות והערביות. התפקיד הממלכתי והמגשר שהוא ניסה לבנות לעצמו מסתבר כפינה שהוא הכניס עצמו אליה ויתקשה להשתחרר ממנה. ליברמן לא העריך נכון את עוצמת החיכוך בין הליכוד וכחול לבן, את היכולת של המפלגות החרדיות להתפשר ואת תגובת הנגד של האוכלוסייה הערבית. אם לא יחשב מסלול מחדש וימשיך לדבוק בקו האנטי־חרדי והאנטי־ערבי, הוא עלול למצוא את עצמו במקום בעמדת ממליך המלכים בעמדת ממליך האופוזיציה.