ילדי גן העדן

באמצע מצעד האחיות בירוק סטרילי, נושאות בידיהן מומיות עטופות חיתולי בד בדרך למחלקת היילודים ועל פניהן הבעה מהורהרת, יצא ד"ר ר' מחדר הניתוחים מדשדש בשקיות בד שעטפו את נעליו והוא מכוסה בדם מכף רגל ועד המסיכה הלבנה שהסתירה את פניו. מאז שהתחלתי לפנות אליו בשמו הפרטי, התקיים בינינו קשר אינטימי מוצק שאין צורך לפרטו; מספיק כדי שלא נתהדר בתארים רשמיים. אני לא קראתי לו דוקטור, והוא לא קרא לי M.F.A, B.F.A כבוד העיתונאי והעורך לשעבר מר מיברג.

סחבקים היינו ואיחלנו איש לרופא רעייתו צ'או, ביי ולהת' באחוות גינקולוגים היפוקרטית ודנו בבעיותיה של אשתי בניכור קליני. הייתה בינינו הסכמה על פרוגנוזות רבות, כולל העובדה שהיא הגיעה לחדר הניתוח בתל השומר במצב של הריון מתקדם ואפילו סופי, דווקא יום אחד לפני יום השנה לפרל הרבור, שבו תקפו היפנים את הצי האמריקאי בהונלולו ועשו בו שמות.

לא ידענו חוויות מכוננות כמו ירידת מים ושעטה בהולה לבית החולים. שלושת ילדינו נולדו בניתוח קיסרי אחרי שד"ר ע' גילתה, יממה לפני הלידה הראשונה, ששום דבר לא יעבור בשלום דרך האגן המסוים במזרח התיכון. כל השלושה נולדו בתאריכים מוסכמים ונוחים לזכור. 9-9-6.

דווקא כאשר הייתי זקוק לאיזה צ'או־באו קל דעת ומרגיע, דשדש מלך הקיסריים לעברי כשהמסיכה הלבנה שלו שמוטה ומקומטת והבעת פניו, הייתי אומר, כמעט טרגית. כמה מילים על המחשבות האחרונות שחלפו בראשי: טוב שעשינו ביטוח חיים; מה עם הילד; שוב היא משאירה אותי עם ילדים שצורחים "אמא, אמא" ברגע שהיא יוצאת מהבית; מזל שלא קנינו מכונית חדשה; צריך להחזיר את המיקרוגל; מי מכל הנשים שאני מכיר תיקח אותי עם שלושה ילדים; האם זה אומר שישללו מהילדים את האזרחות האמריקאית; אין אלוהים.

לאמי, שעמדה לצדי, הייתה יכולת פולנית מובהקת לקחת מצב קשה כשלעצמו ולהעלות אותו לדרגת טרגדיה. דודה גיזה, אחותו של סבא, אמרה פעם בנוכחותי בקולה המעושן מסיגריות במרפסת הקטנה של הדירה הראשונה שלנו במודיעין 99 ברמת גן, ש"מירה (אמי) ופאולינה (סבתי), always tragedy". גיזה לא דיברה הרבה וביקרה מעט מבית החרושת לפסנתרים שלה באוסטריה, אבל הייתה לה נקודת ראייה צינית ונדירה שלא התיישבה עם הצייטגייסט המשפחתי. הייתה ליוצאי קראקוב אצלנו תכונה לפרוח ולשגשג, ממש לקבל סומק בלחיים, נוכח טרגדיה טובה, רצוי מוות.

בעת דשדושו הקצר של ד"ר ר' עשרה צעדים בערך, חשתי בעורפי כיצד חלפה אמי בטיסה נמוכה על פני קשת של תחושות שנעו מ"איזה אסון" עד "לא נורא, נמצא את עירית שאיתה רציתי שיתחתן", ועד שד"ר ר' הגיע נחתה ב"יהיה בסדר, רונצ'וק, נלך לאכול באולימפוס, והכל יסתדר". שלא יעלה מזה חלילה שאינני מתגעגע לאמי שמתה בשנה שבה עקרתי לאמריקה (אין קשר). אלה ימים שבהם כל גופי זועק ומייחל לזחול חזרה לרחם מטפורי כדי להרגיש בו רצוי ונאהב שוב, אבל הזמן צועד מחוץ לחלוני במגפיים מסומרים. נורא.

לד"ר ר' היה שיער שרציתי להזמין כמותו לגיל מאוחר: מלא, סמיך, פסוק באמצע ומופשל לאחור בגל נערי חצוף אך מכובד, כסוף, מפולפל וגזור ביד אומן. כשהוא מחוץ למדי מנתח ירוקים, הוא עטוי לבן־ריביירה, מסולייתו האיטלקית ועד קצה ראשו.

כאשר גינקולוג רעול פנים יוצא מחדר ניתוח בבית חולים ממשלתי במרכז הארץ, נעים לעברו הממתינים על הספסלים בתנועה מאיימת כשעיניהם מלאות חשש אגרסיבי. ד"ר ר' עשה חצי תפנית דרמטית והתייצב מולי באופן שלא הותיר ספק כי איתי בלבד יש לו דיבור. "בסדר", הוא אמר, "הוצאנו את הילד. מתוק הקטן". הוא עשה עיקוף דרך ירושלים כדי להגיע לנושא שלשמו יצא. "יש לה הידבקויות והיא מדממת. אני ממליץ שנקשור לה את החצוצרות".

מכיוון שמהיום הראשון לא דובר אצלנו בלידה טבעית, רבים מהנושאים הקשורים בהריון לא הגיעו לדיבור מלא, וכמובן העובדה שאשתי לא הייתה מזן הנשים המפגינות את רגשותיהן. מכיוון שהייתי חצי רופא בתחביבי, הבנתי שד"ר ר' ביקש ממני חוות דעת נוספת. "אתה מציע שנסגור את החנות?", שאלתי. "היא לא יכולה לעמוד בהריון נוסף", אמר, "אני מציע לפתור את זה עכשיו, שלא תתפתו בעתיד". היה בזה משהו.

באותם ימים חשבנו שהצאצאים שאנחנו מעמידים ייהנו מתבנית מולדת כה תומכת, קשובה ואוהבת שחובה עלינו להתרבות כחול אשר על שפת הים. ברבות הימים הסתבר שטעינו, אבל מי חוזה את העתיד ממרומי האגו בימים שמתנהגים כמו מנה אחרונה. "איך לחץ הדם שלה?", שאלתי. "היא יציבה, אבל איפה שאני נוגע יש דימום, והיא תצטרך לקבל דם וגם קשה לי לעבוד מסביב לשלפוחית השתן שזזה הצדה". עד השלפוחית הייתי עמיד, אבל אחרי כן פרץ תל השומר בטלטלה עזה והחל מסתובב.

"אז מה בעצם השאלה?", שאלתי. "רק רציתי שתדע מה קורה. צ'או". ד"ר ר' שב לחדר הניתוח, ואני הסברתי לאמי שנעמי לא תוכל ללדת יותר מכיוון שכאשר הביציות לא מגיעות לרחם אין הפריה. לא הבנתי כיצד הגיעה אמי לגילה בלי לדעת את הדברים הבסיסיים הללו, אבל זיהיתי אצלה הקלה: משפחה מרובת ילדים לא נהיה.

***

חוץ מע' שנולד בהיר עם עיניים כחולות, הילדים שלנו נולדו כהים. אהבנו אותם בתמיכת המשפחה והחברים שניפקו את התגובות השגורות בנוסח כמה הוא ברור, איזה זיס, כמה הוא דומה לאבא, ואיך הוא צורח יפה. המוהל, רוטרמן האב, עם סינר הקצבים וכובע האופים הלבן ואחרי שהדליף לי שעשה את הבוהמה כולל את שלמה ארצי, אמר שאילו היה לו קצת יותר חומר לעבוד איתו, היה מרגיש יותר נוח. אבל הכרתי את השטיקים של רוטרמן מכתבה שעשיתי עליו, כולל הבדיחות המותאמות לעדה שבה מהל, השלכת התינוק ביד אחת אל עבר האם המבועתת, כולל שהוא לא עושה תיקונים.

רוטרמן סיפר לי שהוא משתמש ב"מגן ברונשטיין", שמגן על הפין ונחשב לא כשר, והיה סקנדל שאף אחד לא התכוון לו. מכיוון שהיה הילד האחרון שלנו, קראנו לו על שם אבי. הילד שתה חצי בקבוק יין אדום מתוק והחל שר שירי עם צ'כיים. רוטרמן חתך ולקח איתו את העורלה. הכפייה הדתית החלה. יוסי גנוסר, חברי וחתן החנינה, שהבין במודיעין גולמי, הביט בתינוק, לקח אותי לפינת החדר ואמר לי שהתינוק תותח, שמדובר בילד מיוחד שהוא, יוסי, מתכוון לשים עליו עין.

בסוף התפזרו כולם לענייניהם. הייתי אמור לזהות את ההוריקן כשהיה עדיין סופה טרופית, אבל החמצתי. חברים שסמכתי עליהם שילכו איתי כברת דרך ארוכה מתו בהתגנבות יחידים. כל פעם שמת נייד, אני מקפיד שבתחנת השירות של הנייד החדש יעבירו את המידע במלואו. לפעמים אני שוכב במיטה ומביט בשמות ובמספר הטלפון המייצגים מישהו שהיה ואיננו ומבין שאני יכול לבצר את הזיכרון, אבל המהות והתוכן הולכים ודוהים. הכאב אינו חד ופולח כמו פעם, אבל מעורר תהיות שאין לי טענה להן.

לפני חודש הלך לעולמו אחד מאחרוני חבריי, והפעם האבידה אינה מתמוססת ואינה נספגת במחזור הדם. לפעמים מגיעים למקום שבו אין יותר למי להרים טלפון כדי לדבר על מה שכואב, עצוב או מצחיק. מספרי הטלפון שנותרו לי ריקים מתוכן. מספר המילים שאני הוגה בקול בשבוע הוא כה קטן, שאבחנתי תופעה מעיקה ועגומה. כאשר נקרית בדרכי הזדמנות, אני מתפרץ לשיחה ומספר את סיפור חיי המלא עם ערבסקות. איפה שפעם מסרתי שם, מספר אישי ודרגה, כעת אני אשרף מרואן.

ילדים אינם אוהבים שהוריהם שאמורים היו להיות עמוק בגיל הזהב ועם רגל אחת בחוץ, מתחילים להעיק עליהם בשיחות נפש טלפוניות. אבל אני בז לכללים. אם מחברים את כל הזמן שהעברתי בלהסיע ולהחזיר אותם מעיסוקיהם, לחכות להם במסדרונות בית ספר ובית חולים, בפקקים של גבעתיים, קריית אונו ובעיקר רמת השרון ואפילו במשטרת גלילות שהתנפלה על ילד שמצאה אצלו גבעול וארבעה גרגירי גראס בחיפוש בלתי חוקי בהיעדר הורים והתייצבות דו־שבועית אצל קצינת מבחן שנזפה בנו בשל התנגדותנו לעבודות שירות - זה כמה שנים לפחות. לקצינת המבחן הבהרנו שהילד לא ינקה רחובות 200 שעות בגלל גבעול וארבעה זרעים בחיפוש לא חוקי, אבל זה השאיר סימנים.

הסתיו כבר כאן, המעלות יורדות בלילה, עברתי למצעי פלנל, וההסקה מתניעה מעצמה. מזג האוויר הוא בדיוק מה שמצדיק את החיים מחוץ לציוויליזציה. בהיעדר הסימנים הרגילים, קשה לזכור כי תכף החגים. חשבתי שאצליח להרים מפגש משפחתי נדיר אצלי, בבית שהכיל פעם את כולנו, אבל ירדתי מזה. אינני יכול לכעוס על הילדים שיש להם חיים משלהם, ותחושת העלבון שאנחנו בגילם היינו יותר קלי תנועה, חייכניים וטובי לב, שקרית ומתנשאת.

נכון שהתייצבנו במקום המיועד בערב החג, אבל המרחק היה 20 דקות נהיגה. בשנים הראשונות ארוחות החג הללו זכורות לי בעיקר משום שאמי, שהייתה בשלנית נהדרת, הייתה שוגה באופן קבוע בחלוקת סלט החסה לצלחות האישיות. היינו צריכים להחזיר את החסה לקערה המרכזית ולחלק מחדש. זה היה משעשע, אף שלא הבנתי מדוע לקח לאמי זמן רב כל כך להשתלט על זה. אני הבאתי את היין, ואמי - שאחרי שנים רבות בגפה שמה עינה בכוס - הייתה מצביעה על היין שהיה טעים לה וביקשה שהספקים שלי ישלחו לה קרטון.

אם מציירים משולש לא שווה צלעות, כל אחד מאיתנו יושב בקודקוד: מיין, פנסילבניה, ניו יורק. אני היחידה המשפחתית הקטנה, השאר גדולות יותר. זה אומר, בין השאר, שאני נחשב למי שנולד לשרוד לבד. עליי להכין את נפשי לחורף אבל טרם התחלתי. העצים להסקה מונחים היכן שהמשאית שפכה אותם. אני מעביר את ספרי הקריאה (לא העיון) לספרייה בבלו היל, שבה אני נחשב תורם גדול. תכף יהיה צריך לכסות את הגריל ולאטום את הדלתות בכריות המיוחדות. החלפתי את דוד המים החמים שנזל במרתף. אני צריך לנקות את המרזבים, אבל לא מומלץ לי לעמוד על סולם גבוה ורעוע. כאשר מסתייע, אני שולח לילדיי שמן זית נדיר בטיבו מניס, צרפת, שגיליתי בעת טיול בפרובנס עם דנקנר. אפרופו כתובות מייל, מספרי טלפון ואנשים שאינני מוחק.