קרקס ההדחה יוצא לדרך. זה היה צפוי. זה היה כמעט בלתי נמנע. השטח מבעבע, הבחירות קרבות, הלחץ מחייב שסתום שחרור. דונלד טראמפ הוא יותר ממה שמחצית אמריקה יכולה לשאת. על כן, יעמוד לדין. לא משפט – משפט ראווה. לא משפט של חוק – משפט של פוליטיקה. וכמובן, אין רע בפוליטיקה, כל עוד לא מנסים להחביא אותה בכסות אחרת. הפעם מדובר בכסות אחרת: הליך ההדחה של טראמפ אינו בא בשל ערבוב מסוכן של אינטרסים לאומיים ואישיים, או בשל קרבה סרוחה של עסקים ומדיניות. הליך ההדחה של טראמפ בא משום שנוצרה הזדמנות.
הזדמנות למה? ההיסטוריה מלמדת שהדחה איננה דבר פשוט. עד היום, בסך הכל, נערכו שני משפטי הדחה נגד נשיאים אמריקאים. הראשון היה נגד אנדרו ג’ונסון, שהעז לפטר את שר המלחמה אדווין סטנטון. ההדחה הייתה ללא ספק חוקית. חוק של הקונגרס שניסה למנוע אותה היה בלתי חוקתי. כלומר, הקונגרס הסתמך על חוק לא חוקתי בבואו להדיח נשיא בנסיבות שהיו ללא ספק פוליטיות. הניסיון כמעט הצליח. במילים אחרות: נכשל.
הזדמנות למה? גם ניסיון ההדחה של הנשיא ביל קלינטון נכשל. הנשיא נשפט והורשע בבית הנבחרים על ידי רוב רפובליקני, אבל לא נמצאו מספיק סנאטורים להשלמת ההליך. למשך חודשים ארוכים השתלט קרנבל ההדחה על השיח הציבורי. מי שהרוויח בסופו של דבר היה הנשיא עצמו, שהפופולריות שלו עלתה. אבל יש מי שסבורים שיורשו המיועד, אל גור, שילם את המחיר כאשר הפסיד בבחירות בשנת 2000. האמריקאים פשוט חיפשו קצת שקט (ומצאו את ג’ורג’ בוש).
נהוג לנופף בדוגמה של ריצ’רד ניקסון כהליך שעלה יפה. אלא שהליך ההדחה נגד ניקסון לא ממש החל. הנשיא התפטר כדי למנוע אותו. הנשיא התפטר משום שידע שבמקרה שלו כנראה יימצא רוב להדחה ולא רצה להיות הנשיא הראשון שמודח. אותו כלל חל גם על הנשיא טראמפ: אם היה מניח שהרוב נגדו מובטח, שהראיות נגדו מכריעות עד כדי 60 סנאטורים, כולל רפובליקנים, אולי היה הולך בעצמו. אלא שברור לטראמפ, וגם למי שיוצאים למסע נגדו, שכרגע אין רוב, בוודאי שלא מובטח. שעוד יידרשו ראיות רבות וכבדות משקל כדי להביא את מפלגתו של טראמפ להכרה שאין ברירה אלא לסלק אותו מהדרך.
אם כן, הזדמנות למה? הזדמנות להעמיק את החקירה, ואולי להביך את הנשיא בגילויים נוספים. שהרי גם במקרה של ניקסון וגם במקרה של קלינטון תחילת החקירה הייתה רק קצה הקרחון. הזדמנות לרצות את הפעילים הנמרצים של המפלגה הדמוקרטית, שכבר מזמן מתלוננים על חדלות המעש של נבחריהם המאפשרים לטראמפ להמשיך בכהונתו ללא הפרעה מספקת. הזדמנות לקבוע סדר יום לכמה חודשים. זה לא עניין מבוטל, משום שבשלוש השנים האחרונות רק טראמפ קבע את סדר היום האמריקאי, והאחרים נגררו אחריו. הזדמנות למקד זרקור בג’ו ביידן, מי שאולי יהיה המועמד הדמוקרטי לנשיאות, ומי שבוודאות ינסה להציג את עצמו כקורבנו של התעלולן טראמפ, המנצל את כוחו הנשיאותי כדי לפגוע בבני משפחתו.
מה תהיה תוצאת כל זה - קשה לחזות. בניגוד לקרקס הסמוך למקום מגוריכם, שבו הליצן בדרך כלל מצחיק, והאריה בדרך כלל מאולף, והלוליין בדרך כלל לא מתרסק במעופו ממתקן למתקן – בקרקס של וושינגטון הליצן הוא השחקן הראשי, והאריה עלול להיות רעב, והלוליין קופץ בלי רשת ביטחון. אם הבחירות בישראל משעממות אתכם, יש למה לחכות. אם נדמה לכם שבישראל נחצו שיאים של בוטות ופופוליזם, עוד לא ראיתם כלום. אם חשבתם שבישראל נעשה שימוש בכלים משפטיים למטרות פוליטיות, הצחקתם את ננסי פלוסי. אם אתם חושבים שאתם יודעים איך זה ייגמר, לכו להמר על זה באתרים המקוונים, ואל תבואו בטענות על הפסד.