ההישג האסטרטגי הגדול של תשע"ט הוא שחלפה עוד שנה ללא מלחמה. היו במהלכה כמה וכמה תקריות, בחמש זירות שטמנו בחובן פוטנציאל להסלמה קשה, כזו שהייתה עלולה להוביל אפילו למלחמה שממשלת ישראל לא רוצה בה. זו הייתה עלולה לפרוץ עקב התקיפות של חיל האוויר בסוריה נגד יעדים של איראן, המיליציות הפרו־שיעיות וחיזבאללה, שעל חלקן לקחה ישראל אחריות. כשצה"ל חשף והשמיד בגבול הצפון את המנהרות שחפר חיזבאללה לשטח ישראל, התעוררה מתיחות רבה. גם בתקיפות המיוחסות לישראל, שהחלו לפני כשלושה חודשים נגד בסיסים איראניים בעיראק ובגבול סוריה־עיראק, הייתה טמונה סכנה גדולה.
אך הנפיצות הגדולה ביותר הייתה בעזה. זה שנה וחצי שהמצב שם, בעיקר בימי שישי, כשאלפים מפגינים מול הגדר, מתוח מאוד. בגלל אי־הוודאות כל תקרית קטנה עלולה לצאת מכלל שליטה. המצב המסוכן ביותר שאליו נקלעה ישראל היה לפני כשבועיים, כשראש הממשלה בנימין נתניהו דרש שחיל האוויר יגיב בחריפות על ירי הרקטות לעבר אשדוד ואשקלון שאירע במהלך אסיפת בחירות שלו ואילץ אותו לעזוב למרחב מוגן.
בעקבות זאת, נתניהו הנסער כינס התייעצות ביטחונית עם ראשי מערכת הביטחון, ובהם הרמטכ"ל אביב כוכבי, ראש השב"כ נדב ארגמן, ראש אגף המודיעין בצה"ל תמיר היימן וראש המוסד יוסי כהן - האיש המקורב ומשפיע ביותר שלוחש על אוזנו של נתניהו. נתניהו לא הסתפק בכך. הוא קיים התייעצות טלפונית, שבה הקבינט הישנוני אישר לו באמצע הלילה להורות לחיל האוויר לפתוח במתקפה רבתי בעזה. היה ברור כי מתקפה כזו תוביל לירי מאסיבי של רקטות על הדרום וגוש דן, ובסופו של דבר אף עלולה הייתה לגרום לצה"ל לצאת למתקפה קרקעית ברצועה. מהלכים אלה היו מן הסתם מביאים גם לדחיית הבחירות.
רק שילוב של גורמים ונסיבות: עמדת ראשי הביטחון, דרישת היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט לכנס את הקבינט לדיון מסודר ולשמוע ביסודיות את דעתם, וגם התקררותו של ראש הממשלה שהתעשת, מנעו את המלחמה.
מה שאפיין את השנה החולפת בכל הזירות הוא אי־הוודאות. כל תקרית קטנה בכל אחת מהן עלולה הייתה לצאת מכלל לשליטה ולהביא להידרדרות רבתי. אם איראן, חיזבאללה, חמאס או הג'יהאד האסלאמי היו מגיבים בעוצמה בירי רקטות וטילים, לישראל לא הייתה נותרת ברירה אלא להסלים את צעדיה. לחילופין, אם האויבים היו מרסנים עצמם ויורים רק כמה רקטות, אך חס וחלילה הן היו גורמות לעשרה או יותר הרוגים, ישראל הייתה מוצאת עצמה במלחמה.
גם ברמה הטקטית היו לישראל הישגים חשובים. רוב (אם לא כל) המנהרות ההתקפיות שבנו חמאס והג'יהאד האסלאמי מאז מבצע צוק איתן, בהשקעה של מיליארד שקל, נחשפו ופוצצו. כך כאמור גם בגבול לבנון. איראן (ומעת לעת גם משטרו של בשאר אסד בסוריה) ממשיכים לספוג מחיל האוויר ולהבליג.
גם בזירה החמישית - הגדה המערבית - הצליחה ישראל להימנע מהסלמה. וזאת למרות מאמצים בלתי פוסקים של חמאס ממפקדותיו בעזה, בלבנון ובטורקיה להתסיס את השטח, להקים רשתות טרור וחבלה, ולנסות להוציא בעזרתן פיגועים בגדה ובגבולות הקו הירוק, כמו גם להסית למהומות על הר הבית. מניעת ההידרדרות בגדה נובעת מיכולותיו של השב"כ להשיג מידע מודיעיני ולסכל את תוכניות חמאס, כמו גם משיתוף הפעולה ההדוק עם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלסטינית ומהעובדה שתושבי הגדה מצליחים, בניגוד לעזה, להתפרנס ולקיים שגרת חיים סבירה.
במהלכיה בכל הגזרות הפגינה ישראל התמדה, ושידרה נחישות להגן על מה שהיא תופסת כאינטרסים הביטחוניים שלה. לעתים, כמו בתקיפה המיוחסת לה על המערבל הפלנטרי לשיפור דיוק טילים בדאחייה, מעוז חיזבאללה בביירות, זה היה הימור של הליכה על הסף, שבדיעבד הוכיח את עצמו והצליח.
# # #
אך בפרוס שנת תש"ף, ברור גם כי כל הבעיות שעמן התמודדה ישראל נותרו בעינן. למעשה, אין לישראל אסטרטגיה ברורה וכוללת באף גזרה. גישתה היא כוחנות צבאית גרידא, שאינה משלבת (אין אפילו ניסיון) מהלכים מדיניים נלווים ומקבילים. וכך מוצאת עצמה ישראל מול יריבים שגם הם מפגינים נחישות ואינם מוכנים לוותר. זה נכון לגבי חמאס בעזה, חיזבאללה שממשיך במאמציו להצטייד בטילים מדויקים, ואיראן שממשיכה בניסיונותיה להעביר טילים או רכיבים ללבנון ולהקים בחסות צבא אסד בסיסים בסוריה, ולא הרחק מגבול רמת הגולן.
אף שישראל קונה את השקט בעזה תמורת חופן מיליוני דולרים קטאריים שמועברים כל חודש, עזה - על יותר משני מיליון תושביה, עשרות אחוזי האבטלה, מצוקתה הכלכלית, בעיות המים והחשמל שלה - נותרה חבית חומר נפץ. בהיעדר הסדר מדיני ארוך טווח, סופה להתפוצץ.
השנה הקרובה יכולה גם להביא משבר עם הרשות הפלסטינית - שמצבה אינו מיטבי - אם אבו מאזן החולה והתשוש ילך לעולמו. במקרה כזה ייתכן שתתפתח מלחמת דיאדוכים על ירושתו, שעלולה להוביל להפסקה מלאה או חלקית של שיתוף הפעולה בין גופי הביטחון שלה לשב"כ וצה"ל.
שיכרון כוח וקריאה שגויה של תמונת המצב בולטים במיוחד בהתנהלות מול האיום האיראני. בשנה האחרונה החליט ראש הממשלה לצמצם את מדיניות העמימות וקיבל בכמה הזדמנויות אחריות על התקיפות בסוריה, תוך רמזים ברורים שישראל פועלת גם בעיראק.
גישתו של נתניהו משפילה את איראן ועלולה להיות הרת אסון. ראש הממשלה עשה זאת משיקולים פוליטיים, למגינת לבם של ראשי מערכת הביטחון. אך אלה, ובמיוחד הרמטכ"ל כוכבי, לא העמידו אותו על מקומו. לזכותו של כוכבי ייאמר כי מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. לפחות בדיונים על עזה הוא הפגין נחישות. הביע את דעתו באופן ברור, אתגר את נתניהו ותרם יחד עם ראש השב"כ למניעת מלחמה.
"אחת הסיבות המרכזיות להפתעות מודיעיניות היא פער הולך וגדל בין המתחולל במציאות לבין הדרך שבה היא משתקפת בעיני קובעי המדיניות", כתב לאחרונה אל"ם רוני כהן, לשעבר בכיר בחטיבת המחקר באמ"ן. במאמר מאלף ב"פורום לחשיבה אזורית" הוא קורא להתרגל למונח חדש־ישן של "החזית הצפון־מזרחית". כהן טוען כי הקריאה השגויה של המציאות נובעת משתי סיבות. הראשונה היא שיכרון הכוח של ישראל. הסיבה השנייה היא האמונה העיוורת שיש למהלכיה הצבאיים גיבוי של הממשל האמריקאי. וזאת אף שהנשיא דונלד טראמפ מוכיח שוב ושוב שהוא בלתי צפוי ומשענת קנה רצוץ. כהן מדגיש, והוא לא היחיד, כי בניגוד להערכות בישראל ובארה"ב, איראן אינה נכנעת לסנקציות הקשות המוטלות עליה ומפגינה עמידה איתנה. "בסופו של דבר, מדיניות שנובעת ממלאות והשתבחות עצמית, מהיעדר צניעות (לא לעולם חוסן) - עלולה להביא לנקמה מצד איראן", הוא מדגיש.
כהן סבור כי על ישראל להחליף דיסקט. לא לראות בחזית הצפון־מזרחית (עיראק, לבנון, סוריה ואיראן) חזות הכל, לחדש יוזמות דיפלומטיות בעזה ומול הרשות הפלסטינית ולהתפכח מהאמונה בטראמפ ובכוח צבאי כמענה היחיד לכל אתגר. יש לקוות כי הממשלה החדשה, לכשתקום, אם תקום, תפעל אחרת.