רחוב ורדימון 30, נתיבות. בקצה הרחוב משפחה חרדית, ובבית הסמוך אליהם חילונים ודתיים, מזרחים ואשכנזים. עם השנים הצטרפו גם העולים מאתיופיה וברית המועצות. גדלתי בשכונה חמה שבה הבית והמקרר היו פתוחים לכולם. תקופה שבה במקום הודעות וואטסאפ קוליות, השכנות היו מבקשות בצעקה מהמרפסת, אחת מהשנייה, ביצים וחלב. היום קוראים לזה כלכלה שיתופית, אבל מסתבר שעוד לפני שעלו על זה בהייטק, זה התחיל הרבה קודם, ב”מקרר השיתופי”בשכונה שלנו.

על אף השוני בין הבתים השונים ברחוב, היו קודים לא כתובים שעזרו לשמור על האווירה בשכונה. כך למשל, ביום שישי, כשהרחוב לבש לבן בדרך לבית הכנסת, היינו מנמיכים את הטלוויזיה בסלון או מחנים את הרכב מחוץ לכביש הראשי שחוצה את הרחוב. בלי הוראות הפעלה מורכבות, הצלחנו בעזרת העיקרון הפשוט של “חיה ותן לחיות” להפוך את השכונה שלנו למשפחה אחת גדולה, לקהילה מאוחדת וחזקה, שהייתה שם כל פעם מחדש בשביל מי שנזקק לעזרתה.
 
תקופת החגים מביאה איתה תמיד רוח של נוסטלגיה באוויר וגעגועים לעבר. השנה זה התעצם לאור מערכת הבחירות הקשה, שעודדה שיח של שיסוי ושנאה שמאיימים לכלות כל חלקה טובה בחברה הישראלית. אני חושבת על השכונה שבה גדלתי, וחוששת שכמותה כבר לא יהיו כאן. מערכת הבחירות לכנסת ה־21, הכניסה את ישראל למערבולת של טירוף, הסתה, פילוג והתקפות חסרות תקדים שנבעו מהשינויים במפה הפוליטית, שעברה תהליך של קיטוב חריף - ימין ושמאל, “אנחנו” ו”הם”. תרבות דיון שבמסגרתה ויכוחים על עמדות שנעלמו מהזירה - את מקומה תפסה תרבות אמוציונלית, שכל מהותה היא שנאה עזה ולא רציונלית למי ששייך למחנה או למגזר האחר.
 

התקופה האחרונה טשטשה את ההבדל בין הצורך באחדותנו לבין אחידותנו, האחר הפך להיות בוגד ואויב מבית. הפכנו לחברה שמחריגה באופן כמעט טבעי ולגיטימי מגזרים שלמים, הצמדנו לחלקים רחבים בחברה תוויות של אזרחים פסולים. במסע הדה לגיטימציה הזה, שכחנו כמה חלמנו לחלוק שוב בית לאומי משותף, שכחנו ש”עם” לא מגיע עם פתק החלפה, ושיום אחרי שחרבות הבחירות יחזרו לאפסנאות - האחדות, שנפגעה באורח קשה, חשובה לא פחות לחוסן הלאומי מאשר יכולותינו הצבאיות.
 
המערכת הפוליטית עשתה שימוש הרסני בשוני הטבעי ובמגוון העשיר שקיים בנו - עם השבטים. במקום לעודד סולידריות בין המגזרים השונים ולהפוך את בית הנבחרים למקום שבו נכון וראוי לדון בבעיות השונות שמטרידות כל שבט, היא גרמה לכך שבית הנבחרים עתיד להפוך לשדה הקרב המרכזי במלחמת האחים שעלולה לפרוץ כאן. מול הכוחות הפוליטיים שעושים הכל כדי לפרק קהילות ולהפריד בין מגזרים, יש מגמה הפוכה לגמרי בעולם העסקי ובעולם ההייטק - של חזרה לשיתופיות וקהילתיות, חזרה לביחד.

הכלכלה השיתופית היא מערכת כלכלית שמאפשרת שיתוף רכוש, מוצרים ושירותים בין אנשים, תוך ניצול יעיל יותר של המשאבים, באמצעות פיתוחים טכנולוגיים ודיגיטליים. חלוצת כלכלת השיתוף בעולם החדש היא AirBNB, פלטפורמה שמאפשרת לאדם פרטי לנצל את דירתו. מייסדי Airbnb התקשו לשלם את שכר הדירה וגילו שהם יכולים להשכיר את הסלון שלהם לתיירים מחוץ לעיר, ומאז היא הפכה לחברה בשווי 2.5 מיליארד דולר. תוסיפו לזה את waze, פלטפורמת הניווט השיתופית, מכוניות, קורקינטים, אופניים ואפילו בגדים שיתופיים, והרשימה עוד ארוכה. הכלכלה השיתופית הולכת וצומחת בכל שנה, והיא עשויה לשנות את כללי המשחק באמצעות אלמנטים של חיבור קהילות ויצירת שיתופי פעולה בין אנשים. 

בראש השנה הזה מדינת הסטארט־אפ ניישן זקוקה יותר מתמיד לאתחול מחדש. עלינו לאמץ את מה שעולם העסקים וההייטק הבינו, שכדי להצליח צריך לחבר, לאחד ולשתף, וזאת בשונה מהמערכת הפוליטית, שעל מנת לקדם את האינטרסים שלה - מובילה אותנו לשיסוי ופילוג. הצלחתנו תלויה באחדותנו, ולכן מוטב שנאמץ את עקרונות הכלכלה השיתופית המבוססת על טוב משותף, ממש כמו זה שהיה ברחוב ורדימון ובשכונות שבהן גדלנו.
 
הפעם לא נוכל להסתפק בפריסת מפה לבנה וצחה על שולחן החג ולצפות שהיא תכסה את כל הכתמים הקשים שצברנו בשנה שחלפה. הפעם נזדקק להרבה יותר מאמץ כדי לאחות את הקרעים, הפעם נזדקק למנהיגות אמיצה שתכה על חטא ולא תסתפק במס שפתיים. הפעם נזדקק לתפילה אמיתית משותפת של כולנו: ”לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי, אֲדַבְּרָה־נָּא שָׁלוֹם בָּךְ"...(תהילים, קכב, ח)