מאמר זה נכתב בשלהי תשע”ט. החלפנו קידומת עברית והופ, אנו בתש”ף. שנה חדשה ובעיות שבעינן עומדות, אולי אף מחריפות. מה לא השארנו מאחורינו? פלונטר פוליטי כשעדיין לא ברור איזו ממשלה תקום או שמא נלך בשלישית לבחירות, איומים ביטחוניים גוברים, תוכנית שלום אמריקאית עלומה, בור תקציבי והחמרה בגירעון, אנטישמיות גואה ברחבי תבל כשביטוייה האחרונים היו השקרים הבוטים שהפריחו לאוויר שליטי טורקיה ואיראן. אין מתאימה יותר מאי פעם האמירה־תקווה: תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.
אך לא הכל בידינו. על שנאת עולם לעם עולם כתב עוד ב־1882 נחום סוקולוב ספר בשם זה, שתוכנו לא התיישן, הגם שבמצב היהודים מאז סוף המאה ה־19 חלה תהפוכה דרמטית. לשנאת היהודים נוספה השנאה למדינת היהודים; שנאה שמגובה בהתחמשות מואצת סביבנו, מלווה בדברי הסתה ובלע, באיומים מוקצנים. גם בלב זירת האו"ם.
אז דווקא בפתח השנה העברית החדשה, כאשר לנתניהו המנדט, זה הזמן, אף הכורח, ללכת באמת וברצינות להקמת ממשלת אחדות. הסיבה הפחות חשובה היא אולי מאמר מערכת ב”הארץ” שתקף את הנשיא רובי ריבלין על שהוא מנסה לקרב בין נתניהו לגנץ, כדי שיכוננו אחדות. “זה לא תפקידך”, הטיח ביטאון השמאל בנשיא, שעד לאותו רגע היה חביב הקהל והעיתון.
הסיבות היותר רציניות הן האתגרים הממתינים לנו בתש”ף. לא נוכל לפתור את בעיותינו בלי שילוב ידיים וכוחות, בלי התגברות על מחלוקות קטנות יחסית, בלי נטרול גורם האגו החולני שרוב הפוליטיקאים שלנו לוקים בו. על אחת כמה וכמה כאשר הכל מבינים כי אין חילוקי דעות אמיתיים, לפחות בין שתי המפלגות הגדולות, שהן לבדן מהוות בכנסת 65 מנדטים.
אני מקווה שראש הממשלה לא ימהר להחזיר לנשיא את המנדט; לא ינקוט הפעם תרגיל פוליטי ויעשה כל מאמץ לכונן ממשלת אחדות רחבה, שבה הוא וגנץ יכהנו ברוטציה, כדוגמת יצחק שמיר ושמעון פרס בשנות ה־80. ומנגד, גנץ יגלה אחריות לאומית, לא ישיב אחורנית את היד המושטת לעברו ולא ידבק בהכרזתו ש”לא נשב בממשלה שהעומד בראשה חשוד בפלילים”.
אם שמיר ופרס, שכה מקוטבים היו בעמדותיהם, השכילו לשלב ידיים בממשלות אחדות במשך שש שנים – למה גנץ ונתניהו לא ילכו אף הם בדרך זו? עייפנו מבחירות, מפוליטיקה, מהשמצות, מפלגנות. התשובה לכל האתגרים – רק בממשלת אחדות לאומית. אז הבה נאחל לעצמנו: תכלה שנה וקללת הפלגנות שלה, תחל שנה וברכת האחדות הלאומית עמה.