בימים אלו, בסמיכות לא מקרית כנראה לימי הסליחות ובקשת המחילה של ראש השנה ויום כיפור, יצא לאקרנים “ימים נוראים”, סרטו של ירון זילברמן, שנכתב ביחד עם רון לשם. בתקופה זו, שמזכירה לנו בכל שנה מחדש את הצורך בחשבון נפש דתי ופרטי, מפקיעים למעשה יוצרי הסרט את משמעותם של הימים הנוראים מההקשר הרוחני אל ההקשר הפוליטי־לאומי.
קו ישיר מחבר בין דבריה של השרה רגב והלך הרוח שהיא מבטאת לדבריו של ח"כ דויד ביטן שטען בעבר שרצח רבין לא היה רצח פוליטי, כמו גם לדברי השטנה המבעבעים מדמויות כמו אבישי עברי. עברי, שזכור כמי שצילם סרטון בחירות לליכוד כשמאחוריו בית עלמין צבאי, צייץ לפני כשבוע: "מתי יעשו סרט על כך שרבין חתם הסכם כושל שנתן נשק לטרוריסטים, ובגללו נרצחו 1,500 איש?", ובהמשך: "מדברים פה על ההפגנות נגד רבין בלי להזכיר פרט קטן ושולי (...) הוא היה חשוד בקבלת סיגרים מחבר מיליונר? לא, הוא מסר את ארץ אבותינו לרוצח שפל ובזוי".
הקו בין רגב לבין דוברים ימנים אחרים מטמיע במובלע שני מסרים. המסר האחד, רבין לא נרצח כתוצאה מהסתה של הימין ואווירה אלימה ששררה בארץ בימים של טרום הרצח ואשר לובתה על ידי ראשי הימין, אלא כתוצאה ממעשה של יחיד שבוקר אחד פשוט נתקף שיגעון. והמסר השני, בעל הארומה המשיחית, שלפיה יש להבין את הרצח על רקע נכונותו של רבין להחזיר שטחים. המסרים, שדי סותרים זה את זה, הם בעלי מטרה אחת: להשכיח את אחריותו של הימין לרצח.
הבחירות האחרונות הראו שהחברה הישראלית מתחילה להתעורר ולהבין שאת התיקון שלה היא לא תוכל לעשות כל עוד מי שטיפס ועלה בימים שלפני הרצח למרפסת בכיכר ציון, והביט אל ההמון המשולהב בלי להרגיעו, לא ירד מהבימה הפוליטית. אותו איש שגורר את ישראל למערכות בחירות חוזרות ונשנות בשל בעיותיו המשפטיות, הוא אותו אחד שמקיף את עצמו באנשים שמנסים לסלף את משמעותו של רצח רבין. הסרט "ימים נוראים" הוא סרט חובה לא רק לאמת ההיסטורית, שיש המנסים להשכיחה, אלא גם לאמת בזמן הווה ולתזכורת שהימים הנוראים טרם חלפו.