לפני שתוהים על התנהלותו המשונה של דונלד טראמפ, מותר לשאול בנימוס מה בדיוק הכשיר את האנטר ביידן, בנו של סגן נשיא לשעבר ומועמד לנשיאות בהווה, לשבת במועצת המנהלים של חברת גז אוקראינית. מותר לתהות בנימוס: האם ייתכן שהשם ביידן מקנה יתרון לאיש עסקים כבר לא לגמרי צעיר (כמעט 50) המחפש דרכים להרחיב את תחומי פעילותו?
לפני שמתפעלים מהמלחמה הנחרצת שהכריזה הסנאטורית אליזבת וורן – מועמדת מובילה לנשיאות מטעם המפלגה הדמוקרטית – נגד פייסבוק ובעליה, מארק צוקרברג, אפשר להזכיר שכסף גדול שקונה השפעה איננו המצאה של אנשי הייטק. הנשיא המפורסם ביותר ממדינתה של וורן, מסצ’וסטס, נבחר בזכות כסף גדול שקונה השפעה ושלטי חוצות. ג’ון פ'. קנדי נזכר היום כדמות מופת שיש להידמות אליה, אך בדיוק כמו טראמפ הוא עלה לשלטון קודם כל בזכות עושרו. הכסף היה כספו של אביו, ג’ו – איש עסקים קר רוח ואכזרי, ידידו של רודף הקומוניסטים ג’ו מקארתי, אנטישמי מובהק, שגם חיפש מסילות לפשרה עם היטלר.
הקשר הון ושלטון איננו המצאה מקומית או חדשה. ההיסטוריה שלו ארוכה, מוטת ההשפעה גלובלית. בימי השימוע של הימים הנוראים, כאשר ראש ממשלה נחקר על קשריו עם אילי הון, על מתנות שקיבל והעניק, על טובות שעשו לו ושעשה להם, ראוי להיזכר שאין חדש תחת השמש, וספק אם יהיה. האם הנשיא טראמפ מושחת? בעיני יריביו – מושחת עד היסוד. בעיני תומכיו – מושחת לא יותר ולא פחות ממשפחת קלינטון, שקרן הצדקה שלה המשיכה באיסוף כספים נמרץ גם כאשר היה ברור לכל שהילרי מייעדת את עצמה להיות נשיאת ארצות הברית, ועל כן כדאי לכל מי שיש לו עניין בקשר עם נשיאה עתידית לתרום כמה שקלים, או יואנים, או דולרים אוסטרליים, למי שצריך.
חשוב לזהות את הצומת של קשרי הון ושלטון, חשוב להזהיר מפניהם, ולוודא שאינם מכרסמים באינטרסים חיוניים. ומצד שני, חשוב לזכור שבצדם ישנו גם צומת משפט־פוליטיקה, שכניסה חסרת זהירות לתוכו, בנהיגה פרועה, באור אדום, מקשה על המנהיגות לקיים שלטון, שאיננו רדוף ותזזיתי. קנדי ניצח בבחירות 1960 בזכות שליטה של ראש העיר שיקגו במנגנון הפוליטי שספר את הקולות במדינת אילינוי. יריבו, ריצ’רד ניקסון, החליט לא לגרור את אמריקה לבתי משפט וקיבל את ההפסד בכניעה. בכך תרם ליציבות, אך אולי קירב את קצו, כאשר טעה לחשוב, קצת יותר מעשור לאחר מכן, שגם מעשי המרמה שלו יכופרו.
לטראמפ יש יתרון מובהק לעומת ניקסון. לא יתרון משפטי – אלא יתרון פוליטי. בימיו של ניקסון, השליטה בבית הנבחרים ובסנאט הייתה בידי המפלגה היריבה, ועל כן ידע שגורלו נחרץ. בימיו של טראמפ השליטה בסנאט בידיים רפובליקניות. זה לא אומר שטראמפ לא יודח, זה כן אומר שרף ההוכחות הנדרש נגדו גבוה הרבה יותר. רק אם וכאשר יתברר שפשעיו חמורים, רק אם וכאשר תירשם תזוזה ממשית בדעת הקהל, כולל של מצביעים רפובליקנים, נגד הנשיא – רק אז ישקלו מחוקקים רפובליקנים את האפשרות לפעול נגד נשיא ממפלגתם.
גם זו בעיה קבועה בחקירות נגד אנשי ציבור: הרף משתנה מעת לעת, לא תמיד מסיבות מובנות, לא תמיד במנותק מהתפתחויות פוליטיות, או מאמביציה אישית, או מאידיאולוגיה משפטית. עד הלכת פנחסי ודרעי של ראשית שנות ה־90 אפשר היה ששר יכהן תחת כתב אישום – ולפתע כבר לא. מדוע? אפשר לפלפל בדרשות משפטיות מורכבות ולהסביר, ואפשר גם להודות בפשטות שמישהו החליט לכפות נורמות חדשות על המערכת, ובכך טלטל לא רק את אדני המשפט אלא גם, ואולי בעיקר, את אדני הפוליטיקה. ובמילים אחרות: מי שמבלה את בוקרי הסתיו של תשרי ברתחה על פעלתנות היתר המשפטית של חוקרי נתניהו, צריך להיזכר שהייתה פעלתנות יתר משפטית גם בימיו של יצחק רבין.